ב-2012 מצא הציור האבוד את דרכו למכירה פומבית, שם קיוותה הרוכשת לממש את האוצר שנפל בידיה. בפרסומי המכירה כונתה פוקווה בתואר "נערת רנואר" שלא ידעה שמדובר ביצירה של האימפרסיוניסט הידוע, זאת על אף שעל מסגרת הציור נכתב שמו בבירור. רגע לפני שהפטיש נחת וחלום ההתעשרות המהיר התגשם, קיבלו מנהלי המכירה פנייה שאילצה אותם לבטל אותה מידית.
בצידה השני של השיחה ישבו נציגי המוזיאון לאמנות בבולטימור ממנו נגנב אותו ציור בדיוק ב-1951. עד מהרה הניח ה-FBI את ידיו על היצירה האבודה והחזיק בה בזמן שפוקווה וראשי המועדון מנהלים ביניהם מאבק משפטי חריף על הבעלות. ביום שישי האחרון קבעה השופטת הפדרלית, לאוני ברינקמה, שהציור ישוב לידי המוזיאון ללא כל תמורה. בפסק הדין קבעה השופטת שלא בדקה את אמינות גרסתה של פוקווה (שטענה כי החזיקה בציור בתום לב) משום שאין ביכולתה להחזיק בציור אחרי שהוכח כי היה שייך למוזיאון.
מי ששפך אור לא סימפטי על אמינותה של הרוכשת היה דווקא אחיה, אוון פוקווה. "אני מאושר שהציור חזר למוזיאון, האמת יצאה לאור", אמר לכתבים ביצירה מהאולם. האח סיפר שאימם של השניים הייתה אמנית שהתמחתה בחיקויים של יצירות מפורסמות. הציור, לפי טענתו, ניצב בביתם שנים רבות לפני "שהגיע במקרה" לידיה של אחותו. "שאלתי אותה הרבה פעמים מאיפה הגיע הציור, אבל זה היה סוד והיא לא סמכה עלי. אני לא טוב בשמירת סודות".
בניסיון נואש אחרון הסביר עורך דינה של פוקווה כי המסמכים שהציג המוזיאון כל כך ישנים עד שאיש לא יכול להעיד על אמינותם. אבל השופטת ביטלה גם את הטיעון הזה והסבירה שכל הראיות נמצאות בצידם של אנשי המוזיאון. ככה זה כנראה עם יצירות גנובות: בא בקלות – הולך בקלות.