לפעמים אני נזכרת שאני משלמת לאקדמיה ללשון העברית. כלומר, אני אזרחית משלמת מסים ואני כנראה משלמת להרבה גופים ממשלתיים מיותרים, אבל דווקא האקדמיה קופצת לי לפעמים לראש. "פאק", אני חושבת בלועזית, אבל רק כי בעברית זה יוצא יותר גס, "אנחנו מממנים מכיסנו את הדבר הזה, הא?". אולי כי אני עצמי מתפרנסת, חיה ונושמת את השפה הזאת, על כל חידושיה, קסמיה וכשליה, כך שאני חשה שהתוצרים של המפעל הזה מיועדים לי באופן מיוחד. המפעל הזה שאנחנו מממנים בקביעות, שמוציא מתוכו בכל שנה סחורה יותר ויותר מעפנה, ואולי הגיע הזמן לכנס ישיבת בעלי מניות. וכמו בכל עסק, לשאול אותם חבר'ה, מה אתם יכולים להראות לנו שעשיתם עם הכסף שלנו כל השנים? על אילו הישגים אתם יכולים להצביע?
כי האקדמיה ללשון אמנם נותנת עבודה בסושיאל, מעלה פוסטים חמודים בפייסבוק שמזכירים לכולנו את ההבדל בין "עם" ל"אם" בתוספת איור צבעוני, אבל ב-2019 הרלוונטיות שלה כמשפיעה תרבותית שוקעת במהירות. מדי שנה היא מפרסמת רשימה של חידושים לשוניים, המנחים בתכניות הבוקר עושים עליה אייטם של חמש דקות, וכולם שוכחים ממנה לנצח. כמעט אף אחד מהחידושים לא באמת נטמע בשפת היום-יום, והם נשארים ברמת האנקדוטות לדושים מתחכמים בדייטים שמתישים אותך עם אינפורמציה כמו "ידעת שהנג-אובר בעברית זה חמרמורת?" בתקווה שידע אזוטרי מחרמן אותך.
יש לזה כמה סיבות, האמריקנזיציה של התרבות היא בהחלט המרכזית ביניהם, אבל עובדה שסבתא שלי הייתה אומרת "טקסי" ואני כבר מזמינה מונית, מה שמוכיח שכשיש לנו אלטרנטיבה ראויה, אנחנו מוכנים לוותר על הלועזית. הבעיה היא שאין אלטרנטיבות ראויות, ולא נראה שהאקדמיה ממש מתאמצת למצוא כאלה. נכון, הצעירים אומרים "האשטאג" בלעז, אבל אם היה לה תחליף חמוד, קליט וקצר בעברית, יש מצב שהם היו מפרגנים לשפת הקודש. אבל האקדמיה בחרה לעברת את "האשטאג" ל"תג הקבצה". ובואו, גם תינוק האהבה של אבשלום קור ואסף אשתר לא היה קורא לעוקבים שלו להקליק על "תג ההקבצה". איזה צירוף ארוך, מסורבל וחסר דמיון, שנשמע כמו ז'רגון של תיאוריה מתמטית או שולחן בכנס לחברות ביטוח, לעומת ה"האשטאג" האגבי שרוח האינטרנט החופשית מנשבת בו. שלא לדבר על "בינג'", שהוא כמעט אונומטופיה של מהירות, ורק להגיד את הגרסה העברית שלו ("צפיית רצף") ייקח לכם יותר זמן מאשר ביצוע הבינג' עצמו.
אז אומרת מזכירת האקדמיה מילים לא נועדו לבדר. סבבה, אבל הן כן נועדו להשתלב בחיי היום-יום בטבעיות ובקלילות, כמו האשטאג וסלפי, שנדמה כי נוצרו מאליהן. וכן, לשם כך עליהן להיות קצרות, אטרקטיביות, מהנות - ואת יודעת מה, גברת אקדמיה, אלה באמת מאפיינים בידוריים, אז אולי מילים כן נועדו לבדר. כאלה הם בני אדם, משתעממים בקלות, נצמדים להרגלים ישנים, וצריך לפתות אותנו כדי להחליף מילה לועזית שחרשנו עליה עשור בחלופה עברית. כן, לפתות קצת, מה יש? אנחנו לא שווים את זה? ואפילו אם המילה תיעלם בעוד עשור או שניים, כמו שהסברתם בתשובה לשאלה למה לא חידשתם את "סלפי", האם מילה של עשור או שניים לא שווה עיברות? עשור יכול להיות נצח בטיימליין המסחרר של החיים המודרניים, ו"סלפי" מגדיר דור שלם, לא תשקיעו בו קצת נשמה עברית?
תחשבו על מילים בתור מוצר. מגיע מוצר חדש לשוק רווי, הציבור כבר התרגל לגרסה הישנה של המותג המתחרה, יהיה קשה מאוד לשכנע אותו לחרוג מהשגרה ולהתחיל לצרוך דווקא את המוצר החדש והלא מוכר. כמה הכנות יקדימו את יציאתו של המוצר החדש לשוק: עשרות קבוצות ביקורת ינסו אותו לפני ההשקה, כדי שהחברה תהיה בטוחה שהוא מתאים לקהל היעד; צוותי מומחים יבדקו מה מבדל את המוצר ממתחריו, ואיך ניתן לשפר את היתרונות שלו; כל היבט, מעיצוב האריזה ועד הפרסומות שיקדמו אותו, יילקח בחשבון על מנת להבליט את עדיפותו של המוצר החדש על פני הקיים, ולהתאים אותו ללקוחות הפוטנציאליים.
אנחנו אנשים של הרגלים, אבל אפשר לשכנע אותנו לעבור לצרוך מילים חדשות. צריך קצת מחשבה ותעוזה, ובעיקר - הכרות עם הציבור ועם ההרגלים הלשוניים שלו. אתם הרי יודעים שאף אחד לא יחליף את "ריטיינר" ב"שכר טרחה עיתי" בשפת היום-יום שלו. אתם יודעים ובכל זאת זו החלופה שבחרתם, כאילו הרמתם ידיים מראש: "למה להתאמץ, הם גם ככה יגידו ריטיינר, אז שיהיה שכר טרחה עיתי". ככה מגיע לנו שתוותרו, אקדמיה? הרי במשרד פרסום אמיתי היו משאירים אתכם ערים כל הלילה עד שתחשבו על ההברקה הלשונית הכי חדה, קליטה ומדויקת, שתיצרב בראש של הלקוחות ותקפיץ את מניות המוצר לשמים. על זה אנחנו משלמים לכם מכספי המסים בריטיינר, סליחה, בשכר טרחה עיתי?
אנחנו חיים בעולם מהיר ודינמי, וכדי להיות חלק ממנו, תצטרכו להתאמץ קצת יותר מלזרוק הגדרות של שלוש מילים ולקוות שזה יתפוס. רוצים לחדש את "האשטאג"? תחשבו על קהל יעד של המוצר הזה, תחשבו על הטינאייג'ר המחוצ'קן שאומר אותה בסרטון שלו ביוטיוב. הוא בטח לא יגיד "תג הקבצה", אבל אולי משהו על משקל "האשטאג" ועם טרמפ על ה"תג" המובנה בשם, משהו בסגנון "חיש-תג" או "יש-תג"? ואם דחוף לכם כל העניין של ההקבצה, למה לא לקצר את "תג הקבצה" המעייף לאיזה תגבץ חמוד? נכון, זה לא מפואר ומכובד כמו "תג הקבצה", אבל תשמעו איזה קטע - קהל היעד של "האשטאג" לא צריך מילים מפוארות של משרד עורכי דין עם ארבע הברות. הוא צריך מילים כיפיות שמתגלגלות על הלשון. בגלל זה הוא אומר סלפי ויאללה ועלאק, אבל גם עולב ומת ובלתי, כי הוא כן אוהב עברית, כשהיא באה לו קלללל.
אז אקדמיה, אתם אולי טוענים שזה לא תפקידכם להיות רעיונאים, אבל זה כן. כי מהן המילים אם לא רעיון, שמשתחל לך למוח ומשפיע על דרך הביטוי שלך. מה, אליעזר בן יהודה לא היה רעיונאי? איזה קופי מעולה זה לקרוא לחיידק חיידק, לגלידה גלידה, איזה פצצה זה להגיד פצצה. תארו לכם שהוא היה קורא לחיידק "יצור חד תאי". עם כל הכיוון לדיוק המדעי חמור הסבר, בחיים לא הייתם שומעים אם עברייה צורחת על הילד שלה "איכס אל תיגע בזה, זה מלא ביצורים חד-תאיים". יש מצב שהיינו אומרים פשוט ג'רמז באנגלית, וזין עליכם.
שפה היא חיים. היא מלבלבת לנו בראש, בפה, באוזן, בין חברים, בעבודה, ברחוב וגם לגמרי לב בינינו לבין עצמנו. אם היא לא חיה ומתגלגלת ובועטת, אין לה זכות קיום. אנחנו לא צריכים עשרות חידושים בשנה שהולכים לפח ואף אחד לא מכיר, אין סיבה שנממן מוסד שמייצר אותן רק בשביל שישמשו כאנקדוטה בתכניות אקטואליה או חומר לשאלה מנג'סת ב"הצ'ייסר". אם האקדמיה באמת רוצה למלא את תפקידה, שתתחיל לחשוב כמו משרד פרסום: שתלמד את קהל היעד, שתתאים לו חידושים מפתים, אולי אפילו שתנסה את המילים החדשות על קבוצות ביקורת לפני היציאה לשוק (כלל אצבע: אם בנאדם אחד לא הצליח להשתמש במילה שלכם באופן טבעי במשך שבוע, המילה פסולה). במילים אחרות: שתצדיק את הקיום שלה, את התקציב שלה ואת המקום שלה בתרבות העברית. זה לא יהיה פשוט, אבל הי, גם בן-יהודה לא עשה חיים. עברית שפה קשה, יו נואו.