הבת, האב וסטלין: "הפנה את גופך אל השמש"
הולנד, 93 דקות
במרכזו של "הפנה את גופך אל השמש" ניצב שבוי מלחמה. שמו היה סנדר, צעיר סובייטי שנשלח להילחם בהיטלר ונפל בשבי הגרמני. כמעט ארבע שנים היה בידי הנאצים, אבל סיום המלחמה לא היווה עבורו שום סוג של שחרור: כמו מאות אלפים מחיילי הצבא האדום שנשבו, עם שובו לברית המועצות הוכרז סנדר בוגד במולדתו ונשלח לעשר שנים בגולאג.
בתו של סנדר, סנה, מובילה את "הפנה את גופך אל השמש" כשהיא מנסה לשחזר – כהגדרתה הקולעת – את האודיסאה של אביה. כשהיא נדרשת לשאלה למה, סנה מספקת תשובה נפלאה: כשההורים שלנו הולכים לעולמם, אנחנו הילדים נותרים כתוצאה ללא סיבה. חקירת נסיבות חייו של אביה היא, אם כן, חיפוש אחר סיבה. וזה שחלק גדול מהסיבה הוא יוזף סטלין, אדם שטבח ללא רחם בבני עמו ועל הדרך גם הציל את העולם מהיטלר – זה הופך את חוויית הצפייה ב"הפנה את גופך" לטעונה כל כך.
סרטה של אליונה ון דר הורסט כולל תיעוד תקופתי קשה שעבר רסטורציה וצביעה; היצירה כולה קשה, וזה רק הולם בהינתן שהיא מתארת עוול פשוט בלתי נתפס של מדינה כלפי נתיניה. (תומר קמרלינג)
דוקו-ריאליטי לאנשים חושבים: "ארי והזרע הקדוש"
ישראל, 78 דקות
מסע האבהות של ארי נייגל יצא לדרך עם "תאונה". 116 ילדים אחר כך (והמספר עוד עולה), נייגל הוא תורם הזרע הגדול בעולם ותופעה תקשורתית בארה"ב, כשלכולם הוא מספיק את אותו הדבר: מבחינתו מדובר בצדקה. סרט הביכורים של בני הזוג של יאיר צימרמן ועדי רבינוביץ' מבקש להתחקות אחר האיש יוצא דופן והחיכוכים בינו לבין הוריו הדתיים ובנו המתבגר, ובוחר שלא להפנות אליו שאלות קשות. ככה גם מקבלים 78 דקות קלילות יחסית וגם מרגישים טוב עם עצמנו. לביקורת המלאה. (רועי אבן)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
לא "המשוגעת ההיא": "Nothing Compares"
אירלנד/בריטניה, 97 דקות
הסרט הדוקומנטרי של שינייד אוקונור מאוד מאוד מרגש, בעיקר בגלל דמותה העוצמתית שזוכה לטיפול מאוד אוהב מידי הבמאית. זה לא סרט שמתיימר לאובייקטיביות, לאיזה "פיצוח", אלא לשרטוט עדין ואוהב של נפש פצועה ויפה. והוא עושה את זה נפלא, והוא גם מותח קו בין האקטיביזם של אוקונור לבין האמניות של היום כמו בילי אייליש וליידי גאגא. היא סללה את הדרך לכל היוצרות שלא מפחדות להיות פוליטיות ולהביע דעה ולהילחם על מה שנכון. היא הושתקה והיא חטפה כדי שאחרות, 30 שנה אחר כך, יוכלו לצעוק. ניסו לקבור אותה, אבל היא הייתה זרע. לביקורת המלאה. (נטע חוטר)
הזוג שרדף אחרי הרי געש: "אש האהבה"
ארה"ב/קנדה, 93 דקות
יותר מ-25 שנה שצמד חוקרי הרי הגעש הצרפתיים קטיה ומוריס קראפט חקרו התפרצויות, תיעדו וכתבי על הרי געש ברחבי העולם. הסרט "אש האהבה" של נשיונל ג'יאוגרפיק מציג את סיפור האהבה של השניים – זה אל זה ושל שניים אל הלבה. בפן המדעי/ויזואלי מדובר בסרט מדהים: קודם כל בגלל הצילומים המרהיבים, אבל לא פחות בגלל היכולת להנגיש לקהל את הוולקנולוגיה בצורה ברורה ומעניינת, וכן להעביר בצורה מרגשת את האהבה של הזוג קראפט לתחום.
לא פחות מרגש מסיפור האהבה של השניים לטבע, למדע ולסכנה הוא סיפור האהבה שלהם זה לזו, שברגעים היפים שלו גונב את הפוקוס מהוויזואליה המרהיבה של הסרט. התוצאה היא אחד מסרטי הדוקו היותר מרשימים של השנה עד כה, ואחד הטובים שתוכלו לראות בפסטיבל. (זוהר צלח)
הבת, האב וסטלין: "הפנה את גופך אל השמש"
הולנד, 93 דקות
במרכזו של "הפנה את גופך אל השמש" ניצב שבוי מלחמה. שמו היה סנדר, צעיר סובייטי שנשלח להילחם בהיטלר ונפל בשבי הגרמני. כמעט ארבע שנים היה בידי הנאצים, אבל סיום המלחמה לא היווה עבורו שום סוג של שחרור: כמו מאות אלפים מחיילי הצבא האדום שנשבו, עם שובו לברית המועצות הוכרז סנדר בוגד במולדתו ונשלח לעשר שנים בגולאג.
בתו של סנדר, סנה, מובילה את "הפנה את גופך אל השמש" כשהיא מנסה לשחזר – כהגדרתה הקולעת – את האודיסאה של אביה. כשהיא נדרשת לשאלה למה, סנה מספקת תשובה נפלאה: כשההורים שלנו הולכים לעולמם, אנחנו הילדים נותרים כתוצאה ללא סיבה. חקירת נסיבות חייו של אביה היא, אם כן, חיפוש אחר סיבה. וזה שחלק גדול מהסיבה הוא יוזף סטלין, אדם שטבח ללא רחם בבני עמו ועל הדרך גם הציל את העולם מהיטלר – זה הופך את חוויית הצפייה ב"הפנה את גופך" לטעונה כל כך.
סרטה של אליונה ון דר הורסט כולל תיעוד תקופתי קשה שעבר רסטורציה וצביעה; היצירה כולה קשה, וזה רק הולם בהינתן שהיא מתארת עוול פשוט בלתי נתפס של מדינה כלפי נתיניה. (תומר קמרלינג)
למעריצים מושבעים וחובבי שנות ה-2000: "Meet Me in the Bathroom"
בריטניה, 105 דקות
אירועי ה-11 בספטמבר שינו את פניה של ארה"ב בכלל ושל ניו יורק בפרט. אותה טרגדיה קשה באמריקה, הולידה עידן חדש ברוק הניו-יורקי, שכבש את העולם. הסרט, שמבוסס על ספר בעל אותו שם של ליזי גודמן מציג את העידן החדש הזה דרך סיפורן של להקות כמו "LCD Sound System", "Yeah Yeah Yeahs", "הסטרוקס" ו-"אינטרפול". הוא כולל קטעי ארכיון מעניינים וקצבי יחסית, לא נכנס לעומק השאלות הקשות ועמוס בנוסטלגיה קיטשית. מומלץ בעיקר למעריצים כבדים של הלהקות או לאנשים שרוצים לקבל הצצה רומנטית לרוק של שנות ה-00 המוקדמות. (זוהר צלח)
היופי בזיקנה ומשמעותה של משפחה: "סבתא"
ישראל, 51 דקות
לפני 10 שנים, כשחנן היה בן 13, הוא החל לעקוב אחרי מרים יחיאלי, סבתו בת ה-93, שמסרבת לעזוב את דירתה הקטנה בקיבוץ ולעבור לבית אבות ולא ממש מצליחה למצוא להסתדר עם מטפלת.
חנן, שמתעד את סבתו בדיוק ברגעים שבהם עולמה מתפורר מול עיניה, מצליח ליצור סרט מרתק. קודם כל בגלל סבתו הכובשת שמספקת כאן אין ספור רגעים מצחיקים ומשמחים לצד כמה רגעים כואבים ושוברי לב, אבל בעיקר בזכות עבודת עריכה מדויקת ומהודקת להפליא. התוצאה היא סרט אישי וחושפני מאוד, אבל עם זאת גם מאוד אוניברסלי על התמודדות עם זיקנה ומשמעותה של משפחה. (זוהר צלח)
הסרט שהיה חייב להיעשות: "סוד מוחלט בהחלט"
ישראל, 65 דקות
סרט תיעודי על יגאל מוסינזון זה פשוט כל כך מתבקש. מישהו היה צריך להרים את הכפפה, והבמאי אבי וייסבלאי עשה כאן הכל נכון: החל בתקופתו בפלמ"ח ומעצרו בידי הבריטים, עבור בפרשה המטורללת שבה מצא את עצמו מעורב בפעולה של המוסד וכלה ברומן שהיה או לא היה לו עם מרילין מונרו, "סוד מוחלט בהחלט" בהחלט מצליח להציג דמות גדולה משמעותית מסך כרכי "חסמב"ה" (44, אגב).
העשייה הדוקומנטרית של וייסבלאי מרשימה מאוד וסיפורו של מוסינזון מוגש ללא שמץ של התבחבשות - בסך הכל 65 דקות – אבל בעוד שהצפייה מהנה מאוד, בכל זאת נרשם כאן גול עצמי: השם, "סוד מוחלט בהחלט". כשבמאי קורא כך לסרטו, בלתי נמנע שהצופה יצפה לאיזו חשיפה מטלטלת עולם או לכל הפחות מתיזת מוח. נדמה לי שעדיף להגיע אל הסרט בידיעה שזה לא הולך לקרות, מפני שבניכוי ציפיות לא ריאליות, תענוג לבלות שעה עם הסופר-ממציא-דון ז'ואן הזה. (תומר קמרלינג)
קפסולת זמן נוגעת ללב: סרט מרפסת (The Balcony Movie)
פולין, 100 דקות
ימי הקורונה אילצו אותנו לסגל הרגלים שנראו בעבר תלושים לחלוטין. חלק מבורכים ועל כן נשארו בחיינו – כמו האפשרות לצפות בפסטיבלי קולנוע דרך סטרימינג – ואחרים מתגלים כטיפשיים להפליא במבט לאחור, אפילו פרימיטיביים. בדיוק כמו שאף אחד כבר לא מוריד את הזבל עם כפפות חד פעמיות, כך נטשנו בהמונינו את המרפסות. שיחה עם אדם אחר דרך המרפסת (ועל אחת כמה וכמה מחיאות כפיים בשעה מוגדרת לכבוד צוותי הרפואה) מרגישה כמו קפסולת זמן אולטימטיבית של התקופה, אבל יש רק עניין אחד: הוא צולם עוד לפני המגפה.
לא ברור מה עבר בראשו של הבמאי הפולני פאבל לוז'ינסקי כשהחליט לצלם במשך שנתיים שיחות שלו עם העוברים והשבים מתחת למרפסת ביתו קצת לפני הקורונה, ומרגע שהמצלמה כבתה ערכו הסגולי של הסרט רק הלך ועלה. הפניות שלו לאנשים זרים שחולפים ברחוב לרוב נענות בסירוב, אבל אלו שמסכימים לחשוף בפני המצלמה חתיכה קטנה מחייהם חתומים יחד עם לוז'ינסקי על יצירה מרגשת, מצחיקה ונוגעת ללב על החיים האורבניים (והחיים בכלל), למרות הגימיק הפשוט שבבסיסה.
חלק מהשיחות בסרט אורכות שניות ספורות, אחרות יכולות להימשך ולהימשך, ולוז'ינסקי מקפיד לדלג עם מרואייניו המזדמנים בין שאלות על משברים אישיים לבין שטויות מוחלטות. החוכמה שבה הוא משלב את בנות המשפחה שלו בסרט, כמו גם הופעות חוזרות של כמה מתושבי השכונה שבה הוא מתגורר בוורשה, הופכות את "סרט מרפסת" לדוקו שלא ממצה את עצמו תוך דקות ספורות. וכאמור, לוז'ינסקי הוא איש סקרן שאפשר לסמוך עליו במשך 100 דקות מחייכם – הרי הוא אחד האנשים היחידים שהעלו על דעתם אינטראקציית מרפסות שכזו לפני 2020. (רועי אבן)
הסרט שצולם במשך 40 שנה: "קורט וונגוט: משוחרר מהזמן"
ארה"ב, 126 דקות
40 שנה ליווה הבמאי רוברט וויידי את הסופר קורט וונגוט עד שיצא מזה סרט. כשהפרויקט המתגלגל הזה יצא לדרך, וונגוט היה עדיין בשיא תהילתו, זמן לא רב לאחר שספרו "בית מטבחיים חמש" התפוצץ מתוך חנויות הספרים וממדים של יצירה שהגדירה דור; וויידי מצדו היה סטודנט אלמוני שבכלל לא האמין שוונגוט ישיב להצעתו לתעד אותו. כשהתהליך התקרב לקו הסיום, וויידי היה כבר הבמאי המוערך של (בין השאר) "תרגיע", ואילו וונגוט הלך לעולמו לאחר דעיכה בלתי נמנעת. בין לבין, המתעד והמתועד נהפכו לידידי נפש – וכל התהליכים הללו הופכים את "קורט וונגוט: משוחרר מהזמן" לפלא דוקומנטרי.
יש כאן כמובן גם ערך מוסף למעריצי וונגוט, אדם שהסרט מתאר את יצירתו במידה רבה של צדק כסוג של טקס התבגרות. "בית מטבחיים" ו"עריסת חתול", "ארוחת בוקר של אלופים" ו"אמא לילה" – אם כמו הח"מ ביליתם את התיכון שלכם עם הנ"ל ליד המיטה, "משוחרר מהזמן" עונה בדיוק על השאלות שבוודאי סקרנו אתכם: עד כמה עמוקה הייתה הפוסט-טראומה של וונגוט כמי שהיה שבוי מלחמה בעת הפצצת העיר הגרמנית דרזדן; מאיפה בא ההומור הייחודי שלו; איך התחבר לו דווקא המדע הבדיוני עם זוועות מלחמת העולם; וכמובן, למה כל הנ"ל הם בעצם חלק מאותו שלם.
בסך הכל 126 דקות נמשך "משוחרר מהזמן". לרגע אין בו תחושת "תראו תראו, סרט שעבדו עליו 40 שנה". אבל אז הוא מסתיים, וראו זה פלא: זאת בדיוק התחושה. (תומר קמרלינג)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
קינה לניו יורק של פעם: "קירות חולמים: בתוך מלון צ'לסי"
בלגיה / צרפת / הולנד / שבדיה, 90 דקות
ייאמר מיד, זה לא הסרט התיעודי הדפנטיבי על מלון צ'לסי. מי שמחפש מור"קים על לאונרד כהן, ארתור סי. קלארק, בוב דילן, צ'רלס בוקובסקי, ג'ניס ג'ופלין וכיו"ב אגדות שהתגוררו במקום בימי השיא שלו – זה לא המקום. "קירות חולמים" הוא סרט על הכאן והעכשיו של מלון צ'לסי, וכאן ועכשיו הוא עובר סוג של פרויקט תמ"א 38, כשהדיירים המעטים שלו מרגישים פחות באתר היסטורי-תרבותי ויותר באתר בנייה. זה יותר "גנים אפורים" מאשר "Chelsea Hotel No.2", בקיצור, והאמת היא שזה אחלה.
סרטן של אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה מלווה גלריה קטנה ואקסצנטרית של אמנים בוהמיינים שעדיין מאכלסים את מלון הדירות במנהטן, אבל זה לא פריק שואו: זאת קינה לגיטימית לימים שבהם ניו יורק הייתה מרכז התרבות העולמית. העובדה שהדיירים הנוכחיים הם יותר מוזרים מאשר מוכרים היא מהבחינה הזו צדק פואטי, והיצירה כולה פחות מתרפקת על העבר המיתולוגי ויותר מכירה בכך שהוא אכן עבר, בעודה מבררת מה מכל זה נשאר. מאוד מאופק בשביל סרט על חבורה של מטורללים, כשחושבים על זה. (תומר קמרלינג)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
בסך הכל מופע, אבל איזה מופע: "שירים לדרלה"
ארה"ב 1990, 55 דקות
צריך לאהוב את לו ריד וג'ון קייל, כל אחד בנפרד ורצוי שניהם ביחד, כדי לצפות ב"שירים לדרלה". אחרי הכל, זה לא בדיוק סרט תיעודי; אין כאן ערך מוסף מהסוג שהיה לדוקו על ולווט אנדרגראונד, סרטו של טוד היינס שבשנה שעברה גרף שבחים על הטיפול בהרכב המיתולוגי שהובילו ריד ורייל. "שירים לדרלה" הוא בסך הכל מופע, ריד עם קייל ופחות או יותר זהו, שהתקיים ותועד ב-1989, יצא כסרט-הופעה ב-1990 וכעת עבר שחזור דיגיטלי.
"שירים לדרלה", האלבום, נכתב כמחוות פוסט מורטום לאנדי וורהול, המיטיב של ולווט אנדרגראונד שהלך לעולמו ב-1987. עם היילייטס כמו "Open House", "Starlight", "Nobody But You" ו"Hello It’s Me", הוא עובד פצצה גם בלי עזרים ויזואליים. ועדיין, התיעוד של הבמאי-צלם אד לכמן הוא משהו לראות: קייל וריד נראים לעתים כמי שמנהלים דו-קרב ולעתים כמי שמתרפקים ביחד על זיכרונות משותפים, לעתים כמי שמנסים להאפיל זה על זה ולעתים כמי שמנסים - ומצליחים – להשלים האחד את השני. זה פשוט נהדר, אבל כאמור – זה לחובבי.