דווקא בשנה העברית בה יצא לאור בישראל הכרך האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, ודווקא אחרי כל ההמתנה של המעריצים המושבעים, מי שהרוויחה באמת את תואר אשת השנה בספרות היא פזית פיין, גיבורת "היה היתה" של יעל נאמן.
פזית, מתרגמת ועורכת שהלכה לעולמה לפני 16 שנים, היתה אישה שביקשה להישכח. להימחק מההיסטוריה. היא גזרה את פרצופה מתמונות, קרעה את היומנים שניהלה ומחקה את ההערות שרשמה בספריה - בטיפקס, משני צידי הדף, כדי שגם מול האור לא יראו אותן. את הספרים עצמם היא הניחה ערמות-ערמות על ספסל ברחוב כדי שימצאו להם בתים חדשים, אבל הקפידה לעשות זאת במשורה כדי לא למשוך תשומת לב. היא נפטרה מרהיטיה והותירה את הטיפול בחתולתה לידיד.
פזית עשתה הכל כדי שלא ישימו לב להיעדרה, אבל לא הצליחה. יעל נאמן, שנחשפה די בעקיפין לסיפורה של פיין, החלה בשנים האחרונות ללקט עדויות מחברים, מכרים, קולגות, אהובים לשעבר וקרובי משפחה אודות פזית, כיוון שנשבתה בקסמה. נכון, "נשביתי בקסמה" הוא מניע מעורפל למדי שמתקשה להצדיק עבודת מחקר מסועפת וארוכה כל כך, אבל זה בדיוק הקטע ב"היה היתה": הוא מספר לך סיפור גמור שגיבורתו מתה מזמן כי הוא לא מתעניין בסנסציה ובדרמה - אלא בכלום של הכלום. בחריצי הבלטות ובעציצים הנטושים. בחיים הקטנים שנחיו, באנשים שחיו אותם ובקשרים מעוררי ההשראה שנוצרו בין האנשים האלה.
כי מה בחיים האלה מעניין יותר מחיטוט בענייניו של הזולת? כמו שאומרים באינטרנט: אני אחכה. אבל אני אחכה לנצח, משום שככל הנראה לא תימצא לעולם תשובה טובה לשאלה הזו. נאמן לקחה על עצמה את מטלת הדברור כפויית הטובה של פזית, ומוסרת בספרה מונולוגים, עדויות של אנשים שהכירו את פזית, ומנסה לתפור מהם תמונה אחידה וסיפור לכיד על אישה שחיה בינינו, ולא כמו צמח בר.
על הדרך, נאמן וקוראיה מתאהבים איזו אהבה כפייתית בסיפור של פזית, ובעלילות של כל הסובבים אותה. לא כי מדובר בעלילות מרתקות, אלא כי מדובר בעלילות הכי מרתקות שיש. כן, זה פרדוקס. אלה לא סיפורים מעניינים פר סה. הם לא היו מחזיקים, למשל, סדרת טלוויזיה או סרט, אבל הם כן מחזיקים ספר. צעד-צעד נאמן מגוללת בפני הקוראים סיפור חיים, אבל עושה את זה בסטייל. בקלאסה. זוהי רכילות מהסוג שהכי נעים לשמוע: זוטות מחייהם של אנשים שאתה לאו דווקא מכיר אבל יכול לדמיין באופן מיידי. כמו לדבר על סלבס, רק שהסלבס האלה לא באמת מפורסמים מחוץ ליקום שנברא בספר.
וכמו הסיפור שבמרכזו, "היה היתה" הוא ספר ויראלי. הוא מתפשט מקורא לקורא, מדביק אותם אחד אחרי השני בחיבה ובסקרנות כלפי פזית וחבריה. הוא הועבר אצלנו במשרד מיד ליד, הוצא מתיקים והוטח בשולחנות בליווי הציווי "אתה חייב לקרוא את זה". זה ספר שמתחנן שעוד אנשים יקראו בו וידברו עליו - קריאה חברתית, רוחבית ומסועפת. אולי בגלל זה עשיתי את הקישור המתבקש-אבל-לא-לגמרי-מתבקש עם הרומנים הנפוליטניים - כי החדווה, האהבה, הטוב והשכל בספריה של פרנטה מהדהדים גם בספרה של נאמן.
חוויות ההתבגרות המבאסות והמרגשות של לילה ולנו מזכירות במעט את ההתבגרות של פזית בצל הורים פליטי שואה שלא הצליחו להכיל את הנפש הרגישה והחולה שלה. ובעיקר, אני חוזר בדמיוני כל הזמן לתמונה שראיתי באינסטגרם לפני שנתיים: ארבעה זוגות רגליים מסוכלים על מחצלות בסיני, עליהם פרושים ארבעה עותקים של "החברה הגאונה". זה היה צילום קבוצתי של חברות טובות שגילו במהלך החופשה שכולן הביאו עמן את אותו הספר, ואני כועס על עצמי כמו שלא כעסתי מעולם על זה שלא שמרתי אותו בתיקיית "דברים שמסמלים דברים בתרבות הישראלית", ועכשיו אין לי מושג איך להתחיל ולאתר אותו.
"היה היתה" יכול להיות ספר שיופיע בצילומים דומים, כי כמו שפרנטה הפכה קוראים מזדמנים לחובבים אדוקים שסופרים אחורה את הימים לפרסום הכרך הבא, כך "היה היתה" יכול להתאים לכל מי שלא יודע עדיין כמה הוא אוהב לקרוא.
שאר רגעי השנה שלנו בתרבות:
נטע חוטר על "המתחזים" עם הדס שטייף | מיכל ישראלי על "המדרגות" | איתמר רונאל על הסטורי של אביבית בר זוהר | ניב שטנדל על האנה גדסבי ושרה סילברמן