בכתבות שבישרו אמש על מותו של יהונתן גפן, או באלו שסקרו את פועלו, ניכר קושי מסוים לתמצת את משלח ידו במונח אחד או שניים כפי שדורשות כותרות. איך אפשר לצמצם לכדי מילה בודדת אדם שכתיבתו התפרשה על פני מדיומים וסוגות רבים כל כך? אין כמעט מקצוע מעולם הכתיבה שלא הוזכר: משורר (ומשורר ילדים), סופר (וסופר ילדים), פזמונאי, עיתונאי, מחזאי, סאטיריקן, מתרגם, פובליציסט. כל התשובות נכונות, כמובן, ודרות זו לצד זו ולצד אחרות. אבל יש מונח אחד שמגדיר את גפן באופן פשוט וקולע: כותב. מילה, תואר ופועל גם יחד, שמפשיטה את האדם מאצטלאות מכובדות וכבדות, כאלו שמיועדות לערכים בוויקיפדיה, לתקצירים ביוגרפיים באירועים רשמיים ולכתבות אחרי-מות, ומותירה אותו עם מהותו הקמאית: כותב.
גפן עצמו בחר באותה המילה כדי להגדיר את עצמו בספר שפרסם ב-2016 תחת השם "הילד הכותב" – צימוד שאכן לוכד באופן מושלם את ההוויה הגפנית (האם אפשר היה לצפות לפחות מכך ממאבחן מוכשר כמוהו?), אדם שהתנהל כך בעולם גם בעשור השמיני לחייו. גפן ידע להיות מפוכח, מריר או ציניקן כאדם מבוגר ששבע בחייו מרורים, טרגדיות אישיות ומשברים לאומיים; אבל בכתיבתו השתמר תמיד גרעין ילדי: סקרנות, ספקנות, ממזריות, חוצפה, עיקשות, רגישות – והרצון התמים לתקן עולם, או לפחות לברוא בדיו מקבילות מוצלחות יותר. "עכשיו, כשאני עוד שנה בן 70", אמר לקובי מידן בשיחה בתוכנית "חוצה ישראל" באותה שנה, "כשאני יושב עם עיפרון ונייר – אני ילד".
מ"הכבש ה-16" ועד "הנסיך הקטן", משירי הילדים והפזמונים ועד הספרים, התרגומים והטורים:
פרידה מאחד מענקי התרבות הישראלית
ילד, של מי אתה?
זה מסביר, במידה רבה, מדוע היצירה לילדים היא אחת הסוגות שבהן גפן הצטיין במיוחד ושבה קנה את עולמו. "הכבש השישה-עשר" הוא יצירת מופת שחייבת רבות לגאונות המוזיקלית של יוני רכטר ולביצוע המכוונן של האנסמבל (לרבות גפן עצמו), אבל היא נשענת בראש ובראשונה על דמות הילד האותנטית כל-כך שמתאר גפן (שנוצרה כמעט במקביל לגיבור "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס ושברה ביחד איתו, בסגנון ובתוכן, קונבנציות בספרות הילדים): ילד שמפחד מרעמים וברקים, שמנהל ריבים עקרים רק כדי להפיג שעמום, ילדה שלא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.
יותר מכול, זה ילד שמחפש להשתחרר מאחיזת החנק של המבוגרים: מסתכל על איש עם חורים בגרביים כשאסור ("כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים"); מבקש להפנות את גבו לצובטי לחיים ולמטרידנים ששואלים "ילד, של מי אתה?" ותובעים התייצבות בגן ותספורת ("מי שמביט בי מאחור"); מבלה עם חבר כשאיש לא קורא לבוא הביתה, להסתרק או להתלבש ("יוסי, יוסי"); מתלבש לבד ומתפשט לבד וחולם לבד על מה שיעשה לבד ("היי, אני כבר לא תינוק"); מביט בגן הילדים שבו אין גננת שתגיד מה מותר ומה אסור ("גן סגור"). הילד של גפן – כאן כמו בשירים הראשונים שכתב ב"שירים שענת אוהבת במיוחד" – רוצה כבר לזכות בעצמאות; ובה בעת, הוא מבקש למתוח עוד קצת את הילדות ("כשאף אחד לא רואה אני עוצר ונח לי קצת ושוב גדל", "קודם שאהיה גדול ואחר כך נראה"). זה החופש האמיתי שמעניק גפן לילדים בשיריו: החופש לתהות, למרוד, לבחור – ולאהוב הכי הרבה את עצמם.
אתם זוכרים את השירים
הרגל השנייה שעליה נשען שמו הנאדר של גפן ככותב היא זו של הפזמונים. "אני כותב שירים, והמון שנים קראו לי 'תמלילן'", סיפר באותה שיחה עם קובי מידן. "'תמלילן' זה כמו לקרוא לרובינשטיין 'קלידן', אתה מבין? אני כותב שירים, אחי. אני לא תמלילן ולא פזמונאי. אתה רוצה, תפזם אותם" (בריאיון ליואב קוטנר לפרויקט של מפעל הפיס אמר: "אני מחליף את כל ערמת הספרות העברית המקורית בצעקה אחת של רוקנרול"). גפן לא התכוון לזלזל בפזמונאות. להפך; הוא טען שהשירה המולחנת עולה בימינו (ואם נדייק – בימיו) על שירת "משוררים נפוחים".
ואם כך, הרי שגפן העפיל לפסגת השירה, כאחד מהפזמונאים הפוריים, המוערכים, המעובדים והגדולים שידענו, דיוקן חד ובולט בהר ראשמור של הפזמונאות העברית בין נעמי שמר לאהוד מנור (יש עוד, יש עוד). גפן היה רועה לעדר בלתי נתפס בגודלו של צאן ברזל. רשימה חלקית מאוד: "מקום לדאגה" (מתי כספי וריקי גל), "יהיה טוב" ו"סיגליות" (דויד ברוזה), "אתם זוכרים את השירים" (חנן יובל), "יכול להיות שזה נגמר" ו"כשאת בוכה את לא יפה" (אריק איינשטיין), "לוקח ת'זמן" ו"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" (יצחק קלפטר), "בלדה לנאיבית" (יעל לוי), "ככה את רצית אותי" (תמוז), "קר שם בחוץ" (רמי קלינשטיין), "להיות לבד" (מירי אלוני), "אוריה" (שולה חן), "הנסיך הקטן" (קצת אחרת), "נערה במשקפיים" (גידי גוב), "זה היה סיפור של חורף" (מיקי גבריאלוב), "אין מדינה לאהבה" (צביקה פיק), "ואלס עם מתילדה" (פורטיסחרוף), "ילד ירוק" (אריק סיני), "מי מפחד מגברת לוין" (השלושרים), "טמבל" (ארקדי דוכין), "פחות אבל כואב" (יהודה פוליקר), "יונתן סע הביתה" (אושיק לוי). זו רשימת להיטים שומטת לסת בעושרה, באיכותה ובצריבתה בפסקול הישראלי.
בין השאר היה גפן – דווקא גפן, הליצן השנון עם החיוך הכמעט-קבוע בזוויות פיו – לאחד מנותני הטון (פשוטו כמשמעו) הבולטים של שירת הדמעות הישראלית ("אם אני צוחק זה לא אומר שטוב לי", כתב ב"להיות לבד"). אם תחנות הרדיו יישמעו בסוף השבוע הקרוב בדיוק כפי שהן יישמעו בשבוע הבא, במהלך יום הזיכרון, זה משום שגפן הוא אחד מחשובי המשוררים של תרבות השכול. זה, כמובן, אינו מקרי; הוא ידע שכול פרטי (אימו ואחותו התאבדו) לצד שותפות מלאה, מקו האש, בשכול הלאומי, במיליטריזם שדחף אותו לשם בניגוד לרצונו (אביו לא הסכים שילך ללהקת הנח"ל) ובשתי מלחמות שצילקו אותו עד פוסט-טראומה ודנו אותו לתקופה ארוכה של סיוטים, אלכוהוליזם, סמים וטיפולים. מכאן נבטו, בין השאר, "מקום לדאגה" ו"הנסיך הקטן" – וגם שיר שונה בתכלית כמו "אתם זוכרים את השירים" אותו פרסם גפן בתקופה שבה לחם במלחמת יום הכיפורים; שונה רק לכאורה, רק עד שמגיעים לשורות "איך פעם זה היה פשוט / לשיר, לחיות ולא למות".
גפן, למרבה האירוניה, הפך לנסיך הפלייליסט של יום הזיכרון בשעה שסלד מהתרבות שהיום הזה הוא שיאה הפולחני. בריאיון שהעניק ב-2009 אמר, בסגנון חסר העכבות שאפיין אותו, ש"יום הזיכרון הוא הפרומו למלחמה הבאה. למה לא עושים יום זיכרון לזונות שחוטות, לנשים מוכות, להרוגי תאונות דרכים? חללים זה הסיירת של המתים, אז מה ההבדל בין זה לבין שאהידים בעצם?". "מחליאים אותי ימי ההולדת הממלכתיים שעושים אצלנו למלחמות", כתב ב"מעריב" ב-2013. "לכו ותזדיינו, אתם וכל הזיכרונות המשעממים והשקריים שלכם, ותעזבו אותנו במנוחה. גם ככה קשה פה".
המדינה במשבר והכל מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך
אידאולוגיה פוליטית תפסה נתח מרכזי בכתיבתו של גפן. הוא היה שותף, למשל, לכתיבת "המחדל" על כשלי ההנהגה במלחמת יום הכיפורים – הנהגה שבראשה עמד, בין השאר, דודו, שר הביטחון משה דיין. הוא תרגם שירים אנטי-מלחמתיים של בוב דילן כמו "אדוני המלחמה" ו"אלוהים לצידנו". הוא כתב מחזות כמו "פטרה" ו"ג'וני הלך" שבהם ביקר את המיליטריזם הישראלי. הוא כתב מונולוגים מחורזים – המשך טבעי לפטרונו נתן אלתרמן ולחיים חפר – אותם פרסם בעיתונות והקריא, בחתימת קולו החד-פעמית שצרובה בזיכרון לא פחות מקולות הזמרים שליוו אותו, במופעיו התיאטרליים-מוזיקליים (הנה עוד תואר שצריך להצמיד לגפן: אמן ספוקן וורד).
המילים שכתב בשנות ה-70 וה-80 כטקסטים אקטואליים לא איבדו את הקשר עם המציאות עד היום. ב"היונה הלבנה כבר זקנה" גפן מבקש לשחרר את החלום על שלום ולהחליפו בגוזל חדש, "בן יונה". ב"הם מסתירים את אלוהים" הוא תוקף את אנשי הדת שעושים שימוש לרעה בשם השם. ב"רכבת העמק", ששעטה על הקצב הנהדר של דני סנדרסון ועל הביצוע הנהדר של גפן עצמו, הוא כותב: "שמעתי צלצול והרמתי, ראש הממשלה היה על הקו / והוא אמר לי: יהונתן, אני מודאג מהמצב / המדינה במשבר והכול מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך / אמרתי לו: נשיא מצרים, אריק איינשטיין, שלום חנוך".
אבל את עיקר האנרגיה הפוליטית המבעבעת בו תיעל גפן לפובליציסטיקה, שהייתה מעלית כתיבתו. גפן פרסם מאמרי דעה באופן סדיר – תחילה בטור שבועי ב"מעריב" ואחר כך ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". גפן – מבעלי הטורים החשובים, המשפיעים והמקוריים בישראל – גידל דור של כותבים ששאבו השראה מהשפה, מהצבע ומכישרון הסיפור, וכן מדעתנותו החדה והצלולה.
גפן החזיק בעמדות שמאל מובהקות ומוצהרות. במלחמת לבנון הראשונה הוא קרא לחיילים שלא להיכנס לביירות (המעשה האמיץ בחייו, לדבריו), ומאז רק הלך והתרחק מהמיינסטרים: ביקר את "מדינת האפרטהייד", תמך בסרבנות, היה חבר בקהילת הידידים של "שוברים שתיקה" והספיק להצטלם לפני מותו לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני הקרוב. "שמאל ציוני זה ביבי נתניהו לייט", אמר בריאיון ל-Timeout ב-2016, "אני שמאל פוסט-ציוני מיואש".
בטוריו הוא היה חריף, נוקב, ישיר ואמיץ, מסרב להתפשר על האמת שבה האמין ונכון לשלם את המחיר הציבורי והאישי: ממכתבי נאצה, דרך הכרזת חרם מצד שר הביטחון אביגדור ליברמן ב-2018 (אותו ליברמן שספד לו אמש עם ציטוט מ"הנסיך הקטן") ועד איומים על חייו ותקיפה של ממש. "ממה יותר טוב לי למות?", שאל רטורית בריאיון עם קוטנר, "צוק איתן 6, לבנון 17, סמים או מלהגיד את עמדתי? לא אכפת לי למות מלהגיד את עמדתי. אני פשוט לא מפחד". הוא קידם פציפיזם בלוחמנות ולא חשש משנאה – לא מהשנאה כלפיו ולא משנאתו-שלו (אבל לא כלפי אנשים, אלא כלפי רעיונות). "רק מי ששונא את הארץ שהוא אוהב הוא פטריוט אמיתי", כתב. נדמה שהדבר היחיד שגפן סלד ממנו יותר מהמיליטריזם היה הישיבה הפחדנית על הגדר. "כדי שמשהו רע יקרה, לא צריך אחד שיצעק", אמר, "מספיק שכולם ישתקו". בטורו האחרון ב"ידיעות אחרונות" כתב: "לעולם לא אחריש". אבל גופו החליט אחרת.
אומרים שפעם היה כאן חלום נהדר
היכל התרבות הישראלי איבד בתוך פחות משנה אכסדרה שלמה של עמודי תווך מפוארים בגבהים משתנים: מודי בר-און, א"ב יהושע, אורי זוהר, צביקה פיק, יצחק קלפטר, חיים טופול, מאיר ויזלטיר. בתוך שבוע אבדו שניים מבחירי יבולה של אדמת נהלל, מהאומנים הגדולים של המילה העברית: מאיר שלו ויהונתן גפן. זו שורה ארוכה-ארוכה של מתים שהם (ברובם) ניגודה המוחלט של הרוח העכשווית, משואות של חוכמה ויצירה, כבוד לשפה וכבוד לאדם.
ובכל זאת, גפן השאיר אחריו גם תקווה. הרי הוא עצמו (בדיוק כמו שלו) היה ממספידי המיתוס של "ארץ ישראל הישנה והטובה" וממטבעיו בנוסטלגיה העברית. "יכול להיות שזה נגמר" (למרות האירוניה) ו"אתם זוכרים את השירים" הם קטלוגים מתרפקים של כל מה שנתפס פה פעם כטוב ואיננו עוד: טבע, תמימות נעורים, ציונות, אידיאלים. העובדה שכעת הפכו גפן ושלו למושאי ההתרפקות מלמדת שאולי לא הולך ופוחת הדור, אלא שבכל דור ודור נמצאים עמודי ענן ואש שמשמרים את אותם הערכים בהולכם לפני המחנה. יכול להיות שזה לא נגמר.