כבר שנים שאין לי כוח לשיחה הזאת. "איפה היית בצבא?" - "בגל"צ". "וואו! איך היה?". אני לא מתראיינת לתחקירים השונים בנושא - שאחד מהם התפרסם רק השבוע באתר פוליטקלי קוראת. אני בקושי קוראת אותם, הם לא יגלו לי שום דבר חדש. אני מכירה את ההתנהגויות ואת הסיפורים. אבל כששואלים אותי בהתלהבות איך היה בגל"צ, אפילו שאני אף פעם לא באמת רוצה לפתוח את זה - אני לא מסוגלת לענות שום דבר חוץ מ"לא טוב".

השיח העכשווי מנכיח, ובצדק, את סוגיית הבכיינות הפריווילגית של יוצאי התחנה הצבאית, ובמילא החוק הראשון של גל"צ הוא תמיד להגיד תודה שאת בגל"צ. זה מובן מאליו, תמיד היה: אי אפשר להשוות את החוויה הרעה שלי בצבא לטראומות צבאיות אחרות, ממשיות ואף נפוצות יותר. אבל כמו ש"אפס ביחסי אנוש" דאגה ללמד אותנו, המערכת הצה"לית מארחת מטבעה הרבה סוגים של סבל, ומצוקה נפשית שחווים צעירים בני 18 על בסיס יומיומי במשך שנים קריטיות מחייהם היא תופעה שצריך לעסוק ולטפל בה.

"אבל גל"צ זה לא באמת צבא". זה די נכון, וזה חלק מהותי מהבעיה. הטראומה שלי היא לא מהצבא, היא ממקום העבודה הראשון שלי - בו עבדתי בחינם, על מדים, בארגון שמשלב את עולם התקשורת התובעני עם המערכת הצבאית האטומה כך ששום דבר לא מונע ממנו לדרוש ולסחוט ממני הכל, כל הזמן. אני עדיין, אגב, אומרת תודה לגל"צ. בלי גל"צ לא הייתי עובדת היום במשרה ומקום שאני מאוד אוהבת, לא הייתי מכירה את החברים היקרים שלי, החיים וקורות החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.

אבל משחק ה"מה היה קורה אם לא הייתי מתגייסת לגל"צ" הוא חרב פיפיות שמתהפכת בתוכי כבר תשע שנים. אולי היה שווה להקריב את העבודה והחברים לטובת גרסה שלמה ובריאה יותר של עצמי? זה פצע שקשה להסביר. אני כמעט לא מצליחה לשחזר אירועים קונקרטיים, רעים וטובים כאחד. אני בקושי זוכרת מה עבר עליי בשלוש השנים ההן. אני רק יודעת שסיימתי אותן שבורה ומבוהלת, ושהאתגר הכי גדול שלי מאז הוא לנסות לאחות ולתווך בין אני שלפני ואני שאחרי.

העניין הוא כזה: ההטרדות המיניות היו הבעיה הכי קטנה שלי שם. הן היו, כפי שניסחה אביה שקלאר בציוץ המדויק שלה, רק אחד מיני סימפטומים שונים של העיוות המערכתי האינהרנטי: אזרחים שהם בוסים עם תואר "מפקד" שמכשיר כל סוג של התנהלות. אלימות מינית על גווניה, כפי שנטען לא פעם – היא פשוט עוד פונקציה של הפעלת כוח על החלש בידי החזק, אז ברור שהיא חגגה במסדרונות האלה.

את העצות שחילק לנו שם אברי גלעד אף אחד לא שכח: "כשאתם הולכים במסדרונות התחנה, תשפילו ראש ותיצמדו לקירות". זה לא היה טיפ ידידותי לחיילות שלא רוצות שיטרידו אותן - זו הייתה המלצה לעמדה הנפשית שאנחנו אמורים לאמץ

גם "התעמרות" היא מילה אופנתית, וטוב שכך - כי עבורי, לפחות, היא מאפשרת ומאשרת למקם את מה שקרה לי שם תחת כותרת יציבה. במשך הרבה זמן הטלתי ספק בתפיסה שלי את התקופה ההיא והאשמתי בעיקר את עצמי. רק לפני שנה, חבר קרוב שהיה איתי שם אמר פתאום שמה שאני זוכרת קרה באמת, ושאני לא אשמה בו.

במהלך ימי הקורס המקדים, מגיעים להרצות בפני המועמדים הרועדים אנשים שונים מהתחנה ומעולם התקשורת. את העצות שחילק לנו שם אברי גלעד אף אחד מאיתנו מעולם לא שכח: "כשאתם הולכים במסדרונות התחנה, תשפילו ראש ותיצמדו לקירות". זה לא היה טיפ ידידותי לחיילות שלא רוצות שיטרידו אותן - זו הייתה המלצה חמה על העמדה הנפשית שאנחנו אמורים לאמץ. ואכן, מי שהתעקש לא להשפיל ראש גילה בהמשך שזה די קשה להרים אותו כשדורכים עליו.

היו מי שפרחו תחת האחיזה הזאת, מצאו מוטיבציה בתובענות ואמביציה בתחרותיות. אני קמלתי. בחרתי לנסות ולמזער את הפגיעה, הפסקתי להיאבק ברעיון שאני טיפשה ולא מוצלחת, ואת השבר העמוק הזה בדימוי העצמי שלי אני לוקחת איתי מאז לכל מקום. אז סליחה שאין כאן ג'וס על טאלנטים ודוגמאות מצמררות לתקריות מגעילות. לא ככה אני זוכרת את זה. אני זוכרת מקשה אחת של השפלה יומיומית, שגרתית. אינטראקציה "מקצועית" קבועה וכוחנית עם מערכת שמבטלת כל אפשרות להתלונן ומגחכת על כל רמז למצוקה מולה.

בכניסה לתחנה ביפו יש מעבר חצייה. פעם ישבנו כמה חברים מהמחזור, אחרי השירות או במהלכו, ומישהו מאיתנו התוודה וסיפר שבכל פעם שחצה אותו לכיוון התחנה, קצת קיווה להידרס. כולנו מיד אמרנו "גם אני" והבנו שזו חוויה משותפת לחלוטין - עבור הפורחים והנובלים כאחד. אז להיכנס לאולפן ושהטכנאי יגיד "היי, מה קורה, בדיוק אוננתי וחשבתי על הציצים שלך"? זה, כשמה של המאפייה הסמוכה שבה היינו מתנחמים, לגמרי פיס אוף קייק.