ג'ון מאהוני, שהלך אמש לעולמו בגיל 77, היה שחקן בעל טווח יוצא דופן. הוא זכור בעיקר בזכות התפקיד שלו כמרטין קריין ב"פרייז'ר" - גבר קשוח אך טוב לב שאתרע מזלו לגדל שני בנים עדיני נפש ואניני טעם - אבל באותה טבעיות שבה נכנס לנעלי הבית של פרייז'ר סניור, הוא היה מצוין גם בתפקיד הסופר השיכור והמתעלל ב"ברטון פינק" (זוכרים, "איפה הדובשנית שלי?!") ובתור הבוס שמפטר את אנט בנינג בלי לחשוב פעמיים ב"הנשיא מאוהב". קשיחות ורכות, זה היה הטווח שלו, והוא היה נהדר לכל רוחבו. עד וכולל הקצוות.
ב-1987 ראינו ממנו את שני הקטבים, שניהם בסרטים בכיכובה של שר: ב"חשוד" שיחק מאהוני שופט מושחת. ב"מוכת ירח" הוא גילם פרופסור מזדקן בשם פרי שאהובתו הצעירה, סטודנטית שלו לשעבר, שופכת עליו כוס מים במסעדה לפני שהיא יוצאת משם בסערה. "היפטר מכל ראיה לנוכחותה והבא לי כוס גדולה של וודקה", מצווה פרי על המלצר ומתנצל על הבלגן בפני האישה הזרה שסועדת לבדה בשולחן הסמוך, רוז (אולימפיה דוקאקיס). "אתה זקן מדי בשבילה", מפטירה רוז ומציתה דיאלוג שמתחיל בטונים צורמים וגולש לווידוי הדדי מקסים של אשמאי זקן ואישה נבגדת שמקבלת הזדמנות להפוך את היוצרות ולהכניס הביתה גבר זר.
זה היה די צפוי שמותו של מאהוני יעלה בדעתי דווקא את הסצנה הזאת. בגלל ש"מוכת ירח" הוא סרט שאני מכיר ממש בעל פה, בגלל שזה היה ונשאר לטעמי התפקיד הטוב ביותר בקריירה של המנוח, אבל בעיקר בגלל הפרטים של הסצנה ההיא ואיך שהם נראים היום, מטווח ומפרספקטיבה של 31 שנה.
הבמאי נורמן ג'ואיסון והתסריטאי ג'ון פטריק שנלי עיצבו את פרי כוומנייזר מקסים אך פתטי שמתחיל להיות מודע לעולב דרכיו. "אני מלמד את הקורסים שלי כבר מיליון שנים, את הספונטניות איבדתי מזמן", מספר הפרופסור לעקרת הבית. "אבל לפעמים - לפעמים אני מביט ורואה פנים יפות וצעירות וזה הכל חדש לה, ואני נראה לה כמו הברנש המגניב הזה, טיפוס חכם שחושב בקול רם. כשזה קורה, כשבין הכיסאות אני מבחין בפנים הללו של אישה צעירה, אני רואה את עצמי כפי שהיא רואה אותי - אני כפי שתמיד רציתי להיות, ואולי פעם הייתי. ואז אני מזמין אותה לדייט. זה לא מחזיק מעמד. זה יכול להימשך שבועות או כמה חודשים יקרים, אבל בסוף היא תופסת שאני סתם זקן נפוח שעבר זמנו ואילו היא טרייה ומבריקה כמו אור ירח במרטיני. זה הרגע שבו היא קמה ושופכת עליי כוס מים או משהו שמייצר אפקט דומה".
זה מונולוג נהדר שמאהוני מבצע באופן פשוט מושלם. נהדר מפני שאין גבר בגיל מסוים שלא יודע על מה הוא מדבר, ונהדר גם כמוצג מוזיאוני, שריד מהתקופה שבה סרט הוליוודי היה עשוי לערוך לנו היכרות עם מרצה ששוכב עם הסטודנטיות שלו באופן סדרתי בלי להציג אותו כנבל. היום זה לא היה עובר, לא קרוב לזה, וכברת הדרך שעשינו בהקשר הזה נראית פתאום מוחשית מאוד כשמבקר קולנוע בא לספוד לג'ון מאהוני ומגלה שהסצנה הטובה ביותר בקריירת המשחק שלו הייתה נחשבת היום למוקצה מחמת כל מיאוס אפשרי.
אמרתי שכל גבר יודע על מה מדבר פרי, וזה דווקא לא השתנה ב-31 השנים שעברו מאז שצולם המונולוג ההוא: האופן שבו אנחנו עשויים להיראות לנשים צעירות מאיתנו הוא חולשה שמשותפת לכולנו או לפחות לרובנו המוחלט. "אני כפי שתמיד רציתי להיות ואולי פעם הייתי", זה משפט המפתח כאן; הרי מבט מסוים מאישה צעירה זה כל מה שגבר מבוגר צריך כדי להרגיש ככה. כדי לקבל הצצה לאלטר-אגו הזה של עצמו.
דווקא ב-1987, שנות אור מהמקום שבו אנחנו נמצאים כיום בכל הנוגע לשיח המגדרי, ג'ון פטריק שנלי נתן לרוז שורה מושלמת אחת כמענה לדברים של פרי. שורה שמאהוני מגיב אליה נהדר, כמי שנתפס בקלקלתו ומכיר בזה מיידית. "יש ביטוי ישן שאמי לימדה אותי", היא אומרת. "רוצה לשמוע אותו? אל תחרבן איפה שאתה אוכל".
מותו של ג'ון מאהוני הוא הזדמנות ראויה להיזכר בדמות ההיא ובמונולוג ההוא, אבל הטיימינג - העובדה שהאיש הלך לעולמו בשנה הספציפית הזאת ובשבוע המסוים הזה בשיח הציבורי בישראל - נותן סיבה אחרת לגמרי להתעכב לרגע על הארוחה של פרי ורוז.
כן, כל גבר יכול ללכת שבי אחר מבטה של אישה צעירה. וכן, זה נכון שבגיל מסוים ניאחז בכל דבר שישיב לנו לרגע את האשליה שאנחנו עדיין במיטבנו. אבל השפעות הגיל, הפיתוי הרגעי או כל תירוץ אחר שאנחנו עשויים להשמיע לעצמנו בטלים בשישים מול הדיבר על שם אמה המנוחה של רוז קסטוריני.
"אל תחרבן איפה שאתה אוכל". אם יותר גברים היו פועלים על פי הציווי הזה ופחות על פי צו פיניהם, סביר להניח שנושא אחר היה נמצא השבוע בראש השיח הישראלי. בתוך הדיונים המורכבים שהתנהלו כאן בימים האחרונים, רצוי לזכור ולהזכיר שבסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט.
נוח על משכבך בשלום, ג'ון מאהוני, ותודה על תזכורת נחוצה.