אנחנו לא נוהגים לחשוב על העניין הזה יותר מדי, בטח לא לבטא אותו בקול רם, אבל בשנים האחרונות הטינוף על בר רפאלי הפך לסוג של ספורט לאומי. לזכותנו ייאמר שהיא נותנת לנו סיבות מצויינות לעשות את זה: היא יפהפיה ויודעת את זה, לא מרגישה צורך להתנצל, לא מאמצת אותנו אליה כמו מאמי לאומית או סופרת את מה שאנחנו כותבים עליה. מדי פעם אפילו נפלטים לה רגעים של קריזה רגעית בטוויטר, שהופכים בן רגע לכלי הנשק הטוב ביותר נגדה.
לא, זה לא מה שאתם חושבים. הטור הזה לא נועד כדי להצטדק, להתנצל או להכות על חטא בהתנהלות התקשורתית כלפי בר רפאלי. אחרי הכל מדובר במכונת התקשורת ויחסי הציבור המשומנת ביותר בתעשייה, כזאת שיודעת היטב את כללי המשחק (לא פעם מכתיבה אותם) ומרוויחה לא מעט גם מהרגעים שנראים לנו כמו נפילה. אבל בדבר אחד חייבים להודות שהיא ניצחה אותנו: מבחן ההמשכיות. לפי לא מעט נבואות זעם ברבור הייתה אמורה למצות את דקות התהילה שלה כבר מזמן ולפנות את מקומה ליורשות עם חיוך צחור לא פחות. בפועל כבר עשור שלם שהיא מצליחה להמציא את עצמה מחדש.
על הרקע הזה, גם מבעד למנגנון חוסר הפרגון הלאומי, קשה להתעלם מהעובדה שההופעה של רפאלי בפרסומת החדשה ל"גו דאדי" היא חתיכת שיחוק. זאת לא רק הנכונות לשים את עצמה בסיטואציה של הומור עצמי ושבירת סטיגמה, אלא היכולת לייצר שוב, בפעם המי יודע כמה, סיפור שכולנו נשתף, נצייץ, נטקבק ונטחן בכל פורום אפשרי. לישראלי הממוצע המוצר שמשווקת גו דאדי (אחסון אתרי אינטרנט) לא אומר כמעט שום דבר, הסופרבול הוא בדרך כלל ספורט מוזר ואפילו דניקה פטריק (נהגת מרוצים והפרנזטורית של החברה), אחת הנשים הסקסיות בעולם, לא מזיזה עפעף. כל מה שמעניין אותנו הוא לגלות עוד שכבה של בר שלא היכרנו.
מי יודע? אולי יש כאן אפילו מסר חתרני. כזה שנועד לגרום לנו להאמין שאם סופר נרד יכול לקבל קצת שוגר בלונדיני, גם לנו זה יגיע בסוף. ואולי הכל סתם חלק מהווישפול ת'ינקינג הנאיבי עד פאתטי שלנו. ככה או אחרת הרף שוב הוגבה. מדוגמנית בגדי הים שהפכה לאושיית רשת, לשחקנית קולנוע ותיאטרון, לשגרירה ועכשיו לגואלת החנונים הבינלאומית – בר שוב במרכז העניינים. גם אם שום דבר בעולם לא יוציא מאיתנו מילה טובה על כלום, מנוד ראש קטן של "סחתיין עלייך" בהחלט יעשה כאן את העבודה.