בפעם האחרונה שיצא סרט שמדבר בטובת טבעונות, "The Game Changers", ידעתי שיקרו שני דברים: לא אשרוד את כל הסרט מכיוון שהוא עוסק בספורט מקצועי, נושא שמשעמם אותי, ושמיד יצוצו ביקורות מהסוג שמוכרח להשתיק את האפשרות לחיות בלי לכלוא ולהוציא להורג פרות, כבשים, תרנגולות, דגים וכדומה. צדקתי בשני המקרים: נרדמתי באמצע הסרט, וגם התבוננתי בשעמום בעלייתן של ביקורות שונות ובעיקר משונות, נגדו. אחת מהן שודרה בבלוג הווידיאו של ג'ו רוגן, והפעם זכתה לתשובה מג'יימס וילקס – אחד ממפיקי הסרט, שבמשך ארבע שעות (!) ענה והשתיק, רוב הזמן, כל ביקורת נגדו. זה תמיד מדהים אותי, כמה אנשים מנסים בכל הכוח להתנגד לקריאה לעצור את הוצאתם להורג של כל כך הרבה יצורים חיים, ואין זה משנה כמה תועלת אנושית יש באי האלימות הזו נגד בעלי החיים.
בסרט "Seaspiracy" צפיתי במלואו, בזעזוע, בזעם, בחרדה מול ההרס הבלתי נסבל, מול המוות ההמוני ומול הנזק הבלתי הפיך. האם גם כאן יהיו מי שינסו להקהות את תחושת ההזדעקות שלנו כצופים בסרט? נו מה.
בכתבה שפורסמה ב-mako ב-14.4, הוכרז שהסרט "Seaspiracy" "עושה יותר נזק מתועלת". אילו בשורות טובות לאוכלי הדגים! "הטענה המרכזית של הסרט הופרכה", כך נכתב גם כן, למקרה ומי מאיתנו עוד חושב שאולי כדאי להפסיק לאכול מאכלים מן הים. בסרט נשמעות שתי טענות עיקריות: הראשונה היא שתעשיית הדיג משמידה את האוקיינוסים, והשנייה היא שארגונים סביבתיים מתעלמים מכך במתכוון.
הכתבה נפתחה בהאשמות של מארק פאלמר מהארגון הבינלאומי IMMP, לפיהן דבריו מסולפים בסרט. פאלמר אומר כי "הסרט השתמש בהצהרה שלי מחוץ לקונטקסט ובאופן שאפשר להבין ממנו שאנחנו לא יודעים אם דולפינים נפגעים היום. זו פשוט לא האמת". אך בסרט פאלמר אומר, ממש במילים אלו, שאף אחד לא יכול לדעת שאף דולפין לא מת בדיג שנחשב "ידידותי לדולפינים", ושניתן לשחד את המשגיחים על ספינות הדיג. בכתבה בגרדיאן הבריטי, פאלמר מסביר שארגונו עצר ספינות רבות שיצאו בכוונה ברורה להרוג דולפינים לצד דגי טונה, ובכך הציל מספר רב של דולפינים, אך המספר עדיין אינו אפס. לכן, כך נטען בכתבה בגרדיאן, יוצרי הסרט למעשה פגעו בניסיונות להציל דולפינים ממוות. אל הטענה הזו אחזור בהמשך.
גם אם האפשרות להפסיק לאכול דגים אינה פתוחה בפני כל בני האדם, אם אתם פריבילגים – כלומר יכולים לקרוא את הכתבה הזו - תפסיקו לאכול מוצרים מן החי. בעיקר בשביל למנוע הרג, וגם בשביל למנוע את האסון האקולוגי
אחרי פאלמר, הכתבה ב-mako מציגה בפנינו את דניאל פולי – ביולוג ימי שטוען שהבעיה העיקרית של הסרט היא שהפתרון שהוא מציע לא באמת יעבוד. למה זה? בעיקר כי הסרט "יוצר מצג שווא על פיו צריכה מופחתת של דגים על ידי מי שצפה בסרט היא הפתרון האידיאלי להצלת האוקיינוסים". מה לא נכון בטענה הזו? ובכן, בזמן שבסרט נטען שבקצב פעילות הדיג הנוכחית, האוקיינוסים יתרוקנו מדגים עד שנת 2048, פולי מנהיג גישה אופטימית יותר וטוען שעם ניהול נכון של תעשיות הדיג ניתן לנהל בצורה יעילה יותר את האוכלוסיות המתדלדלות. אני לא יודע באיזה עולם פולי חי, אבל בעולם בו אני חי, מערכות תעשייתיות של מזון מן החי נמצאות מעל לרגולציה סביבתית כלשהי. אפשר להצביע לנצח על חוות בקר אקולוגיות באיזה כפר נידח, או דיג אחראי יותר מהדיג אותו אנחנו מכירים (יוצרי הסרט עושים זאת בעצמם, ובצורה מסוימת מגינים על ציד הליוויתנים המחריד באיי פארו, מכיוון שהוא אקולוגי הרבה יותר ממעשי טבח אחרים בבעלי חיים), אבל בסופו של דבר מדובר בתעשיות שמעבר לסבל לו הן גורמות, מזיקות לכדור הארץ בצורה שלא ניתן באמת להכיל.
"אנשים רעבים באפריקה לא אוכלים שרימפס וטונה"
כאן מתגלה הבעיה העיקרית שיש להרבה אנשים עם הסרט – בכתבה המצוטטת, בה מדבר פולי נגד "Seaspiracy", מוכרז באותיות מודגשות שוויתור על מאכלי ים לא יציל את האוקיינוסים. איך זה יכול להיות? ובכן – על פי הכתבה: "לבחור בצמחונות וטבעונות זו גישה מכובדת מאוד, ויכול להיות שזו תהיה החלטת הרוב בשנים הקרובות, על מנת לצמצם גם את משבר האקלים. אבל כרגע, זו גישה שרק חלק קטן מהאוכלוסייה שמדינות עשירות יותר יכול לבחור בה" (תרגום שלי). מה שכתוב כאן לא פחות ממדהים – בעוד שהתנזרות ממאכלי ים היא אכן התשובה – אין טעם שיפסיקו לאכול דגים בארצות הברית, קנדה, אירופה, חלקים מהמזרח התיכון, חלקים מרוסיה ומסין, כי למדינות קטנות יותר ועניות יותר אין את האפשרות הזו. אפילו אם האפשרות הזו באמת לא קיימת במדינות חלשות, הרי יהיה זה פשוט מאוד להבין שלעצירת הדיג במדינות העשירות תהינה השלכות דרמטיות על מידת הדיג התעשייתי בעולם.
הכתבה ב-mako מסתיימת בקריאה של פולי להצטרף לאחד הארגונים שפועל למען שינוי, ובטענה שלו כי "כותרת טובה יותר עבור הסרט יכולה היתה להיות 'מארי אנטואנט הולכת לים'". אני מבקש לומר משהו אחר: גם אם האפשרות להפסיק לאכול דגים אינה פתוחה בפני כל בני האדם, אם אתם פריבילגים – כלומר יכולים לקרוא את הכתבה הזו - תפסיקו לאכול מוצרים מן החי. תעשו את זה בעיקר בשביל למנוע הרג של בעלי חיים, וגם בשביל למנוע את האסון האקולוגי הזה. אתם רוצים להצטרף לארגונים סביבתיים? מדהים. אבל אל תקלו עם עצמכם בנושא התזונה המזיקה רק בגלל שיש אנשים בעולם שאולי לא יכולים להרשות לעצמם תזונה טבעונית. גם הטענה הזו מוזרה ממש, הרי. זכור לי שאנשים רעבים באפריקה מקבלים לאכול אורז וקטניות, ולא שרימפס, טונה ודולפינים.
הגיע הזמן להפסיק לחפש תירוצים להמשך ההרג הזה. הגיע הזמן להפסיק לחפש תירוצים להשמדה הסביבתית הזו. אם נחזור לפאלמר ולטענתו – ואפילו רק מבחינה מתמטית – שיתוק תעשיית הדיג יציל יותר דולפינים (ודגי טונה! למה אנחנו מזלזלים כל כך בחיים של דגים?) מאשר המשך הדיג תחת הניסיון לפיקוח. פאלמר עצמו אומר בסרט שמספיק שימות דולפין אחד בלבד, כדי שדיג ייחשב ללא ידידותי לדולפינים. אני מניח שבניגוד לפאלמר ולפולי, לי ולמארי אנטואנט ברור מהי הדרך להגיע לאפס דולפינים מתים, לאפס דגי טונה מתים, לאפס צבי ים מתים, ולשגשוגם מחודש של האוקיינוסים.
הכותב הוא סופר, פעיל למען בעלי חיים ומורה. ספרו, "טורפי עולמות", יצא לאור השנה בהוצאת רסלינג.