כשאנחנו מדברים על סרטי אנימציה מהפכניים, נהוג להתייחס לאלה שהצליחו לפרוץ את גבולות ז'אנר סרטי הילדים ולהצליח לדבר במקביל גם לקהל הצעיר וגם לקהל ההורים שמלווים אותם לאולמות הקולנוע. רבים וטובים נמנים עליהם, כשהדוגמה המוכרת והרווחת ביותר היא "שרק" משנת 2001.
בשנת 2008 הגיע יוצר שהיה מוכר בישראל אמנם, אך כמעט אנונימי בזירה הבינלאומית: ארי פולמן. פולמן, שעד אותו רגע לא יצר באנימציה, שינה את התמונה לחלוטין. הוא יצר את "ואלס עם באשיר", שאמנם היה מונפש, אבל בניגוד לכל מה שבא לפניו - הוא ממש לא היה מיועד לילדים. ואם זה לא מספיק, זה גם לא היה רק סרט אנימציה למבוגרים; הוא היה גם סרט דוקומנטרי. על אף שעל הנייר זה נשמע כמו שמן ומים, שתי סוגות שלא יצליחו להתחבר לעולם, עשה פולמן את הבלתי אפשרי ושינה את מה שחשבנו על אנימציה בקולנוע.
בצורה מעמיקה וכואבת צלל פולמן לשיחות על מלחמת לבנון הראשונה, והצליח לשלב בין הצורה לבין התוכן באופן שמעולם לא חשבנו שהיה יכול לעבוד כך קודם. היום זה נראה לנו אולי כמובן מאליו, אבל היכולת להמציא מחדש הקולנוע מצריכה את מידת האומץ והגאונות.
אחרי "ואלס עם באשיר" חזר פולמן עם סרט נוסף ששילב בתוכו אנימציה, וגם הוא היה מיועד לקהל מבוגר: "כנס העתידנים", מחווה לספרו של סטניסלב לם בכיכובה של רובין רייט. אז ויתר פולמן על הפן הדוקומנטרי והלך לכיוון של מדע בדיוני, ובמובן הזה חידש פחות מאשר ביצירתו המונפשת הקודמת, מפני שזו לא פעם ראשונה בה ראינו דבר שכזה. ועכשיו חוזר פולמן בפעם השלישית בסרט אנימציה, והמציא את עצמו מחדש. שוב. הטוויסט: הסרט לא בדיוק תיעודי, וגם לא מד"בי. פעם נוספת, הוא הסוגה האחרונה שהיינו יכולים לדמיין בתור סרט מצויר: הוא בחר לעשות סרט שואה. ולא סתם סרט שואה, כמו רבים שבהם צפינו בעבר: סרט שואה, ולילדים.
"איפה אנה פרנק", שהיה הסרט הפותח בפסטיבל ירושלים ומדלג בצעד קליל לרשימת הסרטים היפים ביותר שראינו אי פעם, אמנם מתעסק (בעקיפין) בזוועות השואה אך לא מדבר את שפתם של המבוגרים. הוא מספר את סיפורה של משפחת פרנק, ובראשם אנה, דרך יומנה שקם לחיים בדמותה של החברה הדמיונית שלה, קיטי. הטיימינג: המציאות של היום, עשרות שנים לאחר סיום המלחמה. המקום: אמסטרדם, בבניין שפעם היה בית המסתור של הפרנקים והיום הוא המוזיאון המפורסם לזכרם.
קיטי עוברת בין זכרונותיה בבית פרנק ובין המציאות היום, בה הכל נקרא על שם אנה פרנק. מוזיאון, בית חולים, בית ספר. מסקנת הסרט, כמו שהעירו מבקרים רבים, פשטנית: אמנם אנחנו מנסים לשמור על מורשתה של פרנק עם קריאה למוסדות על שמה, אך אנחנו לא באמת מבינים לעומק את משנתה ודואגים לרווחתם של פליטים שחייהם נמצאים בסכנה. "אנה פרנק" של הסרט היא לא אותה ילדה יהודייה, אלא בת למהגרים מאפריקה שסכנת הגירוש למולדתם מרחפת מעליהם. הפתרון שנמצא? קיטי מאיימת להשמיד את יומנה המקורי של אנה פרנק אם אווה, הילדה האפריקאית, לא תוכל להישאר באירופה. איכשהו, האיום הזה לפגוע ביומן שהפך לסמל גורם לממשלת הולנד לשנות את מדיניות ההגירה שלה בסיום הסרט. העלילה הזו שטחית, חינוכית ומסבירנית, וחסר בה סאבטקסט ועומק - הכל נכון.
אך בניגוד לעשרות סרטי השואה האחרים בהם כולנו צפינו, הוא לא מיועד לדור הראשון, השני ואפילו לא לשלישי של השורדים. הוא מתרחש באירופה, דובר אנגלית ומיועד למי שלא התחנכו על אתוס השואה. הוא מיועד לדור הרביעי, לאלו שגדלו ויגדלו אל תוך עולם אחר, שבו בשלב מסוים לא יוותרו עוד שורדים. קיטי התלושה לא יודעת מה סוף הסיפור ומה התרחש בסיום המלחמה, וכך גם הצופים של הסרט.
צריך הרבה אומץ כדי ליצור לקהל חדש, שמצפה ממך למשהו מסוים ומקבל משהו אחר. ליצור לקהל שאינו הקהל הטבעי של הסרט. אנחנו כבר יודעים שאומץ זו לא הבעיה של פולמן, ובכל זאת, זה ראוי להערכה. לא פלא שהביקורות על הסרט בקהל בבריכת הסולטן, שעמו צפינו בסרט בפסטיבל ירושלים, נעו בין פרגון על האסתטיקה היפהפייה של הסרט לבןי האמירה כי התוכן שלו לא מספיק אפקטיבי. זו לא חוכמה. הוא לא בשבילכם.
הביקורת פורסמה לראשונה ב-2.9.2021 לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע ירושלים