בפוסט שהסעיר את הרשת, השחקנית דקלה הדר חשפה שלמרות הרזומה שלה, היא מצאה את עצמה תקופה ללא עבודה בכלל. אתמול היא התארחה אצל "גלית ואילנית" וסיפרה מדוע החליטה לפרסם את ההתמודדות שלה.
"הצטרפתי לאתגר שנקרא 'לא מחכים לגודו', זה מן אתגר שיזם תומר הלדשטיין, שחקן כמוני, שלקח על עצמו לתת הנעה לאומנים שבדרך כלל מתעסקים ברגשות ונורא אוהבים את הדבר הזה, אבל קלטתי שאני צריכה להניע את החיים שלי לכיוונים הרבה יותר פרודוקטיביים וליזום. יש משימות יומיות. אחת המשימות הייתה לכתוב פוסט ששם את הלב שלך על הגריל. זה אומר לכתוב על מקום של מצוקה ומשבר ואיך צמחת מתוך המקום הזה. אנשים כתבו על הילדות שלהם, על הצבא, ואותי זה לקח לתקופה הלא פשוטה שעברתי בזמן האחרון ורק עכשיו אני מצליחה לראות את השביב של האור בקצה המנהרה".
כשפרסמה את הפוסט לא היה לה מושג שהוא יהדהד למרחקים ויקבל חשיפה בכל כלי התקשורת. "אני מודה שהיום בדיעבד אני אומרת – איזה תמימה. אמרתי אני אפרסם את זה בפייסבוק, החברים שלי השחקנים יגיבו 'וואלה צודקת', ונמשיך הלאה. גם אדיר (מילר) התקשר אלי וקיבלתי המון חיזוקים ומילים יפות מאנשים. אדיר אמר לי 'אנשים לא רואים את עצמם איך שרואים אותם מבחוץ". בדרך כלל אני הולכת ברחוב ואנשים מצמצמים עיניים ומנסים לזהות אותי מהעיר שבה הם גרים או מהפילאטיס, אנשים לא בטוחים מאיפה הם מכירים אותי. ככה נתפסתי כלפי עצמי".
"אני מודה שכשראיתי את הכותרות היה לי קצת קשה עם הכותרת. הרבה אנשים קראו רק את הכותרת ולא נכנסו לפוסט. יש משהו בכותרת ששידר סוג של נזקקות שלא באמת התכוונתי אליה. רשמתי שחור על גבי לבן – אני לא מבקשת הצעות עבודה, גם לא במקצוע שלי. הרעיון הוא שאני רוצה להמשיך להיות במקצוע שלי אבל אני רוצה לבוא ממקום אחר של כוח. אני שוברת תדמית קבל עם ופייסבוק כדי שאני אסתכל לעצמי בעיניים. ברשתות אנחנו מפרסמים רק את הפרמיירות והשקות, אנחנו כבולים בתוך רשת עם איזושהי תדמית של הצלחה. פחדתי ללכת ימינה ושמאלה שלא יגלו שלדקלה הדר אין כרגע עבודה. ודי הנה, זה החיים".
היו כאלה ששאלו היא לך, אחרי שהופעת בפריים טיים, אין עבודה?
"זה בדיוק השאלות שאיתן התעסקתי כשהייתי במקום מאוד נמוך שממנו ביקשתי לצמוח. חשבתי איך זה הגיוני, תראו איזה רזומה גם בתיאטרון. ההתעסקות בלמה היא עוד פעם לצמצם את עצמי. קומי, קחי את הידיים למושכות שלך, תתחילי ליזום וליצר שיתופי פעולה. תחדדי את החוש העסקי שלך, תפגשי אנשים, תפתחי עיניים ואוזניים. תראי איך את מייצרת הזדמנויות מכל דבר וממשיכה לעסוק בתחום הזה שהוא מתעתע, הוא כמו בן זוג בוגדני, פעם אחת יש פעם אחת אין. אבל לא אכפת לי אני אוהבת אותו כמו שהוא ואני רוצה לבוא אליו ממקום אחר".
שקלת להגיד די סיימתי עם זה?
"לא. גם בתקופת הקורונה אמרו לנו 'אז תחליפו מקצוע מה לעשות'. במקום הזה תמיד עולה לי הרעיון שזר לא יבין זאת. במקצוע הזה יש התמקצעות של משהו, אבל זה יותר סוג של מהות. זה משהו שהרגשתי מילדות. זה צורך להסתכל על המציאות, לפרש אותה בתוך הראש ולהוציא אותה בצורה שמספרת סיפור שיכול לרגש, שיכול להזיז דברים, שיכול לגרום לאנשים לחשוב אחרת. זה משהו שמרגש אותי מילדות. כתבתי שהיה לי מן משבר זהות כי אם אני לא שחקנית אז מי אני. מה אני יודעת לעשות? אני לא יודעת לעשות כלום. וזאת גם מחשבה נורא מצמצמת".
הדר ובת זוגה כתבו הצגה יחד עם עוד חמש נשים, שנקראת "לס איז מור", ומדברת על עולם האימהות ומערכות יחסים בין נשים, והתייחסה לפער שאנשים חושבים שיש בין זוגיות סטרייטית ללהט"בית. "אנחנו נורא מבינות אחת את השנייה, אבל אנחנו יכולות לחפור על זה. צריך איזון של מישהי שיכולה להסתכל על הדברים בצורה פרקטית ולא רגשית. אין חוקיות לשום דבר אבל זה מה שמחבר אנשים לתוך ההצגה. גם גברים ונשים סטרייטים אמרו לנו 'וואי איך זיהיתי את עצמי בתוך הדבר הזה'. זאת הייתה המטרה שלנו בסופו של דבר. כשאתה גדל כילד בתוך ארון מסוים, אז יש רבדים שאתה כאילו מתנצל על הקיום שלך, והיה מקום אחד שבו אמרתי – פה אני בשיא שלי. כשאנשים רואים אותי מחקה את חנה לסלאו או אומרים שאני קורעת, זה נתן לי מקום להגדיר את הזהות שלי. פתאום כשאין לי עבודה אז אני לא קיימת. לזה הרבה שחקנים ואמנים התחברו אני מאמינה".