עם עשרות אלפי עוקבים, אלפי לייקים לכל פוסט ומאות תיוגים בתגובות, הפשוטע, מימים להומואים כדי לתייג את החברה הסטרייטית שלהם ולכתוב זאת אני, ממים של השמיניה, גור ואוח frames, מופי, ובמידה מה גם עמודי פייסבוק כמו מה את חושבת שאת עושה, כבר לא אותו סרטון של אותן ילדות רוקדות עם שיר שונה ברקע כל יום ועוד רבים, דומים וטובים הם תופעת הרשת הכי מדויקת שמתרחשת כרגע. אלה עמודי ממים, כלומר בדיחות מבוססות תמונה או וידאו שמשתמשות בתבניות טקסטואליות חוזרות, והם עוסקים בכפייתיות ובחדווה בנושא אחד בלבד: תרבות הפופ בעשור הראשון של שנות האלפיים. מ"השמיניה" עד בובספוג, מרוני סופרסטאר עד ליזי מקגוויר, מאפרת בוימולד עד וובקינז - אם בשנים 2001 עד, נגיד, 2011 הייתם ילדים בישראל - אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
העמודים האלה מנוהלים על ידי טינאייג'רים בסוף שנות העשרה או צעירים בשנות העשרים לחייהם. אני יודע את זה למרות שלא בדקתי. חלקם גם בטח מופעלים על ידי מכרים או קולגות האחד של השני. גם את זה אני יודע למרות שלא בדקתי, וזאת משום ש - ואנא, עיתונאים מכובדים, כסו את עיניכם וצאו מיד מהכתבה - כי המחקר הוא לא מה שחשוב פה. לא באמת משנה מי מפעיל את העמודים האלה ומנהל בפועל אימפריית סושיאל, רשת חברתית תזזיתית ומשוכללת שמושתתת כולה על סדרות, סרטים, פרסומות ושאר תוצרים תרבותיים מהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. לא. אני יודע את זה כמו באיזה חוש רדום שלא חשבתי שיש לי, אבל העמודים האלה, והפופולריות שלהם בדיוק בתקופה הזו (על אף שחלקם עמודים ותיקים שמופעלים כבר כמה שנים), בדיוק בחודשים האחרונים, מובנת לי ולכם גם בלי שנשאל למה או איך. אנחנו מבינים את הרפרנסים שלהם, גם אם לא צפינו בעצמנו בסדרות המדוברות או מעולם לא משחנו את שיערנו בג'ל "כיף" רק בגלל שפיליפה קולומבו פרסם אותו; אנחנו מזדהים עם הנימה הקצת קווירית שלהם, כי במציאות בה גדלנו כבר היתה חשיפה רחבה יחסית לדמויות ותכנים להטב"קיים. השפה בה הם מדברים נהירה לנו משום שראינו את תרבות הממים מתעצבת לנגד עינינו בעשור האחרון. למי שלא עבר את זה - את ההתבגרות המסוימת הזו בישראל המסוימת הזו - זה נראה סתום ושטחי, אבל עבור מי שבתוך זה, התרבות שמתבטאת בעמודים האלה נראית טבעית לחלוטין.
אז קודם כל, ברוכים הבאים. תודה לכן, שנות האלפיים המוקדמות, כמה חיכינו שתחזרו לאופנה ותהפכו למשהו שאפשר להתרפק עליו. שעה שעולם האופנה הממוסד עדיין אובססיבי לשנות ה-90, ותעשיית המוזיקה ממשיכה לחפש השראות בעשורי האייטיז והסבנטיז, האינטרנט כבר הבין ש-2003 היא הטרנד הכי חזק של הרגע. וזאת משום שככל טרנד שמתרפק על אופנות ומגמות משנים עברו, גם כאן היה צריך לעבור פרק זמן מדויק (אך קשה לאבחון) בין התופעה עצמה לבין ההגעה של מי שנהנה ממנה לעמדת כוח. אני אפשט שניה, כי המשפט הזה נשמע כמו מובאה מהדוקטורט הגנוז שלי, "שטויות שלמדתי ממעריב לנוער". היינו צריכים איזו תקופת צינון מ"בובה פראית" כדי להתגעגע אליה, ולהעריך את איכויותיה. במקביל, מי שהיו בראשית שנות האלפיים ילדים, הם היום מבוגרים, או לפחות מספיק מבוגרים כדי לעצב את התרבות הפופולרית בעצמם באמצעים הזמינים להם - ממים מצחיקים באינטרנט.
אין ברירה אלא לצאת פתטיים כשכותבים על תרבות רשת. תקשורת ממוסדת, כלומר כזו שמשלמת לכותביה כסף ומתנהלת על פי אג'נדה כלשהי - עסקית ופוליטית גם יחד - תמיד נמצאת במרדף חסר תועלת אחר הזנב של עצמה. וכדי לסבך את הדימוי הזה, אגיד גם שכשאנחנו כבר משיגים את הזנב הזה, אנחנו בולעים אותו בשלמותו עד שלא רואים איפה הוא מתחיל ואנחנו נגמרים. אנחנו רוצים להיות מושא הסיקור שלנו כי מושא הסיקור הוא הדבר הרלוונטי והמעניין, ואנחנו רק צינור. כאילו, צינור מכובד, יפה כזה, אבל צינור. לכן כתיבת משפטים כמו "זה הדבר שהכי קורה עכשיו" היא פתטית אבל גם בלתי נמנעת. היא פתטית משום שהיא תמיד לא מדויקת - הדבר אותו אנחנו מסקרים לא יכול להיות הדבר הכי חדש כי עובדה שרק עכשיו הגענו אליו. מצאנו אותו אחרי שכבר צבר מספיק תהודה ולכן אין לו את האפקט הראשוני והמסעיר. אבל משפטי "זה מה שקורה עכשיו" הם גם הדרך שלנו למדוד את עצמנו ברטרוספקטיבה - כמו כתיבה ביומן. אנחנו מספרים מה קורה עכשיו כדי שנוכל להביט בדיעבד וליצור איזה סיפור לכיד והגיוני מספיק על מה שקרה בתרבות הפופולרית כשהיינו בחיים.
עמודי הממים של שנות האלפיים הם התופעה שקורית כרגע, כן, אבל גם הם במובן מסוים בלתי נמנעים. הם קרו וקורים משום שהכותבים והיוצרים שמאחוריהם פיצחו את הנוסחה הנכונה לחודשים האלה. עוד כמה חודשים זה אולי ידעך, אבל בינתיים, ברגע הזה, יש מספיק דרישה לממים מבריקים ומטופשים על אליאנה בקייר. ובצדק, אגב, כי אליאנה בקייר היתה דבר חשוב בתרבות - היא חוללה שינוי. היא היתה כוכבת ריאליטי שלא היתה אמורה להצליח - והצליחה. חשבנו שהיא תיעלם, אבל כמו חתול תעלול היא כל הזמן חזרה והוכיחה לנו שהיא מוכשרת או מעניינת או מספיק מדויקת - שוב העניין הזה, ההתאמה המופלאה לרוח הזמן - בשביל לשרוד. הממים בכיכובה הם תיעוד כפול, אם כך. גם של הרגע ההוא, של שנת 2005 בתרבות הישראלית, אבל גם של עכשיו, של 2018. כי ב-2018 יש אוכלוסיה שלמה שזו היתה מדורת השבט שלה, ושברבות השנים לא היה לה נעים להגיד כמה אליאנה בקייר השפיעה עליה. אני משתמש בשם אליאנה בקייר גם כי נחמד להעלות את הדירוג שלה בגוגל, גם כדוגמה מייצגת. באותה מידה יכולתי לכתוב לימור אטיאס (ששיחקה עם בקייר בטלנובולה "ילדות רעות") או פיני טבגר או הגיימבויז או השיר "נסיכת פופ" מפסטיגל 2004 או שתי העונות הראשונות של "השמיניה". איזו נחמה נעימה יש בידיעה שעוד אנשים, עוד המון אנשים, לקחו ברצינות רבה את הדברים שאני וחבריי לקחנו ברצינות רבה. שאולי לא אמרנו את זה במפורש, אבל היצירות האלה היו חשובות בעינינו ונחמד שעוד אנשים חוו אותן ככאלה.
התבגרות היא עסק בודד למדי, כפי שיעיד כל מי שקרא פעם ספר של דפנה שריר. שלא במפתיע, גם צריכה של תרבות היא עסק בודד בסופו של דבר. אנחנו יכולים לראות פרקים של "ראש גדול" רק מבעד לעינינו שלנו, לשמוע את "החץ המנצח" רק דרך אזנינו שלנו. לכן גם החוויה התרבותית, גם הפרשנות של כל אחד ואחד מאיתנו ליצירות האלה היא פרשנות אישית. ופתאום, הופ, מישהו מזכיר לנו אותן. איזה עמוד בפייס בא לעשות שמח ולהזכיר לנו שמתוך חוויה אישית ועוד חוויה אישית ועוד חוויה אישית נוצרת קהילה. מאות התיוגים בתגובות מוכיחים שיש לזיכרון הקבוצתי הזה משקל בעולם, ושבאמצעות דיבור על מה שראינו וחווינו אז, אנחנו יכולים לעבד את הרגשות והמחשבות שהיו לנו אז, אולי גם להגיע לתובנות חדשות על עצמנו. וגם אם לא, וגם אם בסופו של יום מדובר רק בקובץ בדיחות שטחיות על סרטים וצעצועים שנמחו מהזיכרון - וואלה, שלא לומר וואלה ZONE, גם בזה יש ערך.