בראשית היתה נטלי פורטמן. השחקנית הצעירה, בת לאב ישראלי וילידת ירושלים, עזבה אמנם את ישראל כשהיתה בת ארבע, אבל נחשבה במשך שנים לסמל מובהק של הצלחה מקומית מעבר לים. היא דיברה איתנו עברית רצוצה בראיונות, היא עשתה סמסטר בארץ - מטעם הארוורד, לא פחות - וניהלה קשר רומנטי עם לירון לבו. היא ביקשה (וקיבלה) לצפות בחזרות של "בת שבע". היא היתה עוזרת מחקר בספר של אלן דרשוביץ שנקרא "ישראל - כתב הגנה", למען השם. לא, אתם יודעים מה? היא עשתה את הדבר הכי ישראלי שאפשר להעלות על הדעת והשתתפה בסרט של עמוס גיתאי. כל הצלחה של פורטמן, היתה הצלחתנו. כל תפקיד שקטפה, כל ראיון שהזכירה בו את מוצאה הישראלי, כל דירה ששכרה - נשזרו בסיפור הקולקטיבי שישראל סיפרה לעצמה בעשור הראשון של שנות האלפיים.
שלא במפתיע, זה היה גם העשור שהגדיר את הדימוי של נטלי פורטמן, הכוכבת בת זמננו - זו היתה התקופה שכיכבה בסרטי "מלחמת הכוכבים" המצליחים-אך-גרועים, וגם ב"קרוב יותר" המוערך. התקופה בה הפכה מהילדה החמודה ב"לאון" למובי סטאר שבונים סביבה סרטים שלמים כמו "בת בולין האחרת", "גארדן סטייט" ו""ונדטה". רצף עיצוב האישיות הזה הגיע לשיא ב-2010 עם התפקיד הראשי ב"ברבור שחור", שזיכה את פורטמן בשפע פרסי משחק (כולל אוסקר, כמובן), והפיק שלה היה גם הפיק שלנו. הוא היה כל כך הפיק שלנו, שרגע לפני, הקדישו לה ב"הארץ" את סיכום השנה העברית כולו, וחתמו את תשס"ט בסדרת כתבות שהתבססה כולה על נטלי פורטמן. מבקר הקולנוע אורי קליין ערך סקירה מפורטת של הופעותיה וכתב ש"גם בסרטיה הטובים פחות הפגינה נוכחות בעלת נפח", השף אייל לביא רקח מנת דגים בהשראתה ("פורל הוא דג בינלאומי, עדין מאוד, ובמנה עצמה יש המון טעמים וצבעים המשתלבים וקשורים זה בזה, כמו הקריירה של פורטמן", הסביר) ורונית פאקינג מטלון הקדישה לפורטמן טקסט פרוזה לירי בו קיוותה להלחים את חייהן ותודעותיהן - "אחדור לנשמה שלך כמו אל בגד - פראדה, ורסאצ'ה - אלגנטי וסקסי", כתבה מטלון, "עם הראש בעננים, מאוהבת, מצטלמת, צועדת בשדרה החמישית, מתלבשת, מתלחששת עם אהוב".
לאן נעלמה האהבה הזו, לאן תועלו כל הרגשות העזים האלה שהיו לנו פעם כלפי פורטמן? לכיוון השני של החוגה, כמובן: לאזורי השנאה. עשור אחרי פסטיבל האהבה ההוא, פורטמן היא אישה לא מאוד אהודה בישראל. בשנה שעברה סירבה להגיע לאירוע חלוקת פרסים בישראל אחרי שגילתה שראש הממשלה נתניהו אמור לנאום באירוע משום שהיא מתנגדת למדיניות הממשלה, ובדצמבר כינתה את חוק הלאום "גזעני" ו"טעות" בראיון לעיתון הלונדוני, אל-קודס אל-ערבי. בפני עצמם לא מדובר במעשים חריגים - ראינו אמנים ישראליים בדרגות שונות של פרסום שהחרימו ועצרו אירועים משום שנציגי ממשלה התערבו בהם, שמענו אותם מדברים בגנות חוק הלאום או חוק הנאמנות בתרבות. מאמנים בינלאומיים כמעט הפסקנו להתרגש כשאלה החליטו לדלג על ישראל בסיבוב הופעות או כשסירבו להגיע לכאן ולקבל פרס. אבל על נטלי פורטמן כואב לנו, נכון? כלומר, לא באמת כואב לנו, אבל ההיכרות הקודמת איתה מוציאה מאיתנו אמוציות ששמורות לעבריינים מהסוג הגרוע ביותר. אם להשתמש במדד לא לגמרי מייצג (ובעצם מייצג להפליא), כשדיווחנו אתמול שהקומיקאית רוזאן בר כינתה את פורטמן "דוחה" ו"צבועה מוחלטת" בגלל דעותיה על המדיניות של ממשלת ישראל - רוב הטוקבקים צידדו בבר. בכתבות אחרות אודותיה, טוקבקיסטים כינו את פורטמן "כלבה", "עוכרת ישראל" ו"כלומינקית הוליוודית". כמובן שהיא שבה להיות הוליוודית מרגע שהפסיקה להיות בצד "שלנו".
גדולה מסך כל חלקיה
חטאה הגדול של פורטמן הוא, כאמור, שפיתחה תודעה פוליטית. כי אנחנו אוהבים להמליך עלינו מלכות ישראליות, אבל אוהבים עוד יותר לחכות לרגע עד שהמלכות האלה תמעדנה. חשבו על בר רפאלי, למשל. למשך כמה רגעים זוהרים היא היתה הישראלית היפה והמפורסמת ביותר בעולם. מחלנו לה על ההשתמטות מצה"ל ועל התבטאות מופלאה כמו "המשפט הטיפשי ששמעתי בחיי - 'טוב למות בעד ארצנו' - למה בעצם? לא עדיף לגור בניו-יורק?" משום שבאותו רגע תרבותי, בר רפאלי היתה גדולה בהרבה מסך כל חלקיה. היא היתה איט-גירל, וככזו, אהבנו אותה אהבה מסורה והתגאינו בהישגיה כאילו היו הישגינו. זה לא בדיוק המצב של רפאלי כיום, ולא משום שהפסיקה להצליח מעבר לים או כי הפכה איכשהו לאישה לא יפה ולא מוכשרת. העדויות "נגד" רפאלי, כלומר ההתבטאויות והצעדים שהוכיחו לנו שהיא לא "אחת משלנו" כמו שחשבנו וקיווינו, נערמו והיא הפכה מקונצנזוס לאישיות מעוררת מחלוקת. יהיו אלה פרשיות המסים, החתונה שנסגר בשבילה מרחב אווירי או סתם קנאה וצרות עין עקב זה שהיא, כאמור, יפה מדי ומפורסמת מדי - אבל רפאלי הדעתנית, האסרטיבית, שמגיבה לגולשים ועונה לעיתונאים היא משהו שאנחנו מתקשים להכיל.
המסע הזה, ההמלכה ואז ההדחה האלימה מכס "הישראלית האהובה בעולם", נראה כמו תהליך שקשה לעצור. מפורסמים ישראלים, אבל ישראלי-ישראלים, כן? כאלה שחיים, מגדלים ילדים ומתפרנסים בישראל, כבר למדו את הלקח. הם משתדלים להצניע את המשנה הפוליטית שלהם, את הנוכחות הלאו דווקא נעימה שלהם במרחב הציבורי כי זה פשוט יפגע להם בהכנסות. ועל הרקע הזה מעניין לבחון כמה זמן נשאר עוד למחזיקה הנוכחית בתואר "הישראלית האהובה בעולם" - גל גדות. כן, עברנו דרך מפותלת מאוד בשביל להגיע לדיון הזה, אבל באמת שאי אפשר להשלים דיון באהבה וקבלה של ישראליוּת בחו"ל בלי להזכיר כרגע את גדות, שמצד אחד חיה את חייה באל. איי, ובמקביל מקיימת חיי סלבריטאוּת ישראליים למהדרין (את חושבת ששכחנו לך את הנסיעה חינם למלדיביים עם מיה דגן - ואת טועה). היא האחרונה להתבטא בנושאים פוליטיים, אבל הראשונה לפרגן לנטע ברזילי או להספיד את עמוס עוז באינסטגרם. יו נואו, כי הוא והיא באותה רמה של שיעור קומה רוחני.
ואתם יודעים מה? עמוס עוז וגל גדות באותו שיעור קומה רוחני. כלומר, שניהם ישראליים בעלי שם עולמי, שתמיד מנהלים דיאלוג עם הזיקה שלהם לארץ. ברור שהם ביג מעבר לים, אבל הם "משלנו" ותמיד יהיו כאלה, וככאלה - הם ידרשו בשלב זה או אחר להסביר להם, לגויים ההם שמעבר לים, את המצב בישראל. עמוס עוז עשה את זה באופנים רבים, ושילם על כך בתיוג הנוראי של "שמאלני בוגד". לגל גדות יש כרגע שנות חסד בהן היא מצליחה להתחמק באלגנטיות מדיון בסוגיית הסיכולים הממוקדים או המעצרים המנהליים, אבל כמה זמן זה יימשך? לא לנצח. ושעה שאנחנו יודעים שגל גדות היא סמל לאומי בהסכמה, שעף על ישראל כמו נערה אמריקאית ב"תגלית" ומתגאה בתמונות שלה מימיה כמד"סית - יגיע הרגע בו היא תמעד. לא מעידה קונקרטית, כמובן. לא תהיה נקודה אחת בזמן ובחלל שתהרוס לה את הדימוי בישראל, אבל יהיו כמה ציטוטים. יהיו כמה אירועים לאומיים שתחמיץ. יהיה אולי איזה מבצע צבאי שהיא לא תצדד בו במהירות הנדרשת. כבר ראינו את הדרכונים הישראליים שלה בפח האשפה, אנחנו יודעים שיש לה את הפוטנציאל ליצור רגע סמלי שיבאס פה את כולם. מתחשק לומר לה ללמוד מהטעויות של המאסטריות שקדמו לה, ופשוט לסגור את הפה לנצח.