נועם לוגסי החליטה לחפש אהבה בקבוצת פייסבוק. שום דבר יוצא דופן בתרבות הרשתות החברתיות, אבל צעד די מפתיע לשחקנית מוכרת שניהלה עד כה מערכות יחסים עם נשים, ושהפעם מחפשת בן זוג. "לפני חודשיים בערך שיחקתי פיפ"א בלילה, ופתאום הייתה לי מחשבה שאולי פשוט אבקש עזרה", מספרת לוגסי. "קשה להכיר גברים, ועוד יותר כשמדובר גם בשינוי דרסטי. אז אמרתי טוב, אני שמה את זה על השולחן. כתבתי בסשא פוסט חשוף על זה שלאחרונה הבנתי שאני רוצה וצריכה גבר, אז אם יש למישהי חברים רווקים שלא עושים סמים, שיש להם זיקה ליהדות ושאוהבים כדורגל ופיפ"א, אני אשמח. שיגרתי את זה בסביבות 3 בלילה, הלכתי לישון, וקמתי לוואו".
אף שמדובר בקבוצה סגורה, הפוסט הודלף לעיתונאי ערן סויסה. הוא שיתף את צילום המסך ומשם זה התלקח. "אין בי כעס על אף אחד", אומרת לוגסי על הפרת כללי הקבוצה, "וחוץ מזה קיבלתי בסביבות 2,000 הודעות. עניתי לחמישה אנשים, יצאתי לשני דייטים וזה היה מאוד נעים. אחד מהם שלח לי פרחים הביתה עוד לפני שנפגשנו. כרגע אני לא יוצאת עם אף אחד, אני מדייקת את זה עכשיו".
מה זה אומר?
"אני רוצה להוריד את האחריות, את השליטה. אני רוצה להרגיש קטנה ליד גבר, להרגיש שיש לי על מי להישען, שיש לי בסיס. אני מייחלת למצוא את הפרטנר שלי וללכת איתו דרך. אני מרגישה שהאנרגיה הנקבית שלי מבקשת הרבה מקום עכשיו, וזה חלק מהשינוי בתהליך הזה".
ספגת גם ביקורת?
"בקבוצה של לסביות היו שירדו עליי. דווקא אתן - שהכי מבקשות שיבינו, שיקבלו - יוצאות נגדי? תיארתי את מה שאני חווה כיציאה מהארון, כי עם נשים לא יצאתי משום ארון, זה לא היה אישיו. עכשיו אני מרגישה שכל החיים הייתי x ופתאום אני y, וזה מפחיד וקשה. התבאסתי מאנשים שלא באמת מבינים מאיפה זה נולד, שחושבים שקמתי בוקר אחד ו'הופ, עכשיו היא עם גברים'".
השינוי מגיע לאחר תהליך של נגיעה עמוקה בפצעי העבר. טראומת ילדות שהודחקה צפה אל פני השטח, ובגיל 28 מצאה עצמה לוגסי מתמודדת איתה ועם המשמעויות. "חוויתי איזשהו אירוע בחיים שהיה ב'בק' של הראש", היא מספרת. "נזכרתי בזה לראשונה כשהייתי בת 18, כשנחשפתי לסיפור של חבר שהזכיר לי משהו שעברתי בעצמי, אבל חשבתי שהכל בסדר. עשר שנים אחר כך הייתי עם אחותי בסדנת סאונד הילינג שהיא העבירה ב'היער הסודי' בקפריסין, כל אחד היה צריך לקחת פתק עם משפט שמדבר אליו, ואני לקחתי את 'אני לא מרגישה בטוחה בעולם'. היא לקחה כלי נגינה, עשתה מעליי צלילים ואמרה לי, 'אני רוצה שתדמייני שאת מחבקת את הילדה הקטנה שבך'. התחלתי לבכות בהיסטריה, חזרתי עם הדבר הזה לארץ, והתחלתי לטפל בו".
מה עלה בטיפול?
"הבנתי שמה שעברתי בילדות מאוד השפיע עליי כבן אדם ועל הבחירות שלי בחיים ובזוגיות, כי המוטיבים שהיו לי במערכות יחסים עם נשים היו קצת שחזור של החוויה הזאת. ככל שהעמקתי בזה יותר, ככה נוצרו יותר סימני שאלה".
לוקח לה זמן להתנסח, אבל לוגסי מבהירה שחשוב לה לפתוח את הדברים כדי לעורר מודעות. "אני חושבת שריאיון הוא כוח אדיר, ובאותה נשימה אני עדיין בתוך תהליך, ולעשות אאוטינג למשהו כשאת עוד בתוכו זה לא אחראי מצדי. אז אשאיר כמה דברים לעצמי".
מה את כן רוצה ויכולה לשתף?
"הבנתי שבגיל קטן עברתי סוג של הטרדה מינית על ידי ילדה אחרת. לא נראה לי שזה היה מכוון, אבל המעשים שהיא עשתה השפיעו עליי ועיצבו את מי שגדלתי להיות, גם בבחירות שלי במערכות יחסים. בקפריסין הילדה הקטנה שהייתי צפה וביקשה מקום, והתחלתי להבין מה היה המשקל הרגשי של זה, מה סיגלתי לעצמי מתוך הסיטואציה ובא לידי ביטוי ביחסים שלי - כמו ריצוי, ביטול עצמי, פחד. זה יצר המון סימני שאלה ובור מאוד גדול בזהות העצמית שלי, כי תמיד חשבתי על עצמי כעל אדם מאוד חזק. מה קשור אני וביטול עצמי? זה הקריס אותי. טלטל אותי להבין שחייתי עם סוד כל כך גדול במשך כל כך הרבה שנים, כי גם מעצמי זה היה סוד. זה לא מתכתב לי עם האדם שאני".
והרובד השני, זה שהתבטא באותו פוסט?
"הייתה מחשבה של, 'רגע, אז למה אני באמת נמשכת? יכול להיות שאני בכלל לא נמשכת לנשים וצריכה לבדוק שוב איך הולך לי עם גברים? ואם לא אצליח להימשך אליהם כמו שנמשכתי לנשים? מה הנשמה שלי רוצה?'. הרגשתי אבודה, עברתי משבר זהות מינית. אולי זו הגדרה גדולה מדי, אבל זו החוויה שלי".
לא תמיד אפשר להציל
לוגסי, ילידת פתח תקווה ויוצאת תיאטרון צה"ל, נמצאת על המסכים שלנו מאז תחילת העשור שעבר - תחילה בתוכניות ילדים ונוער ("השמינייה", "נעלמים") ומהר מאוד גם בקולנוע ("פוקסטרוט") ובסדרות פריים טיים בולטות כמו "הרמון" ו"המפקדת". כיום היא עובדת על סרט קצר "שמבוסס על הסיפור של אחותי", משפט שיש מאחוריו הרבה כאב.
כשמונה שנים עברו מאז שדניאל, אחותה הבכורה של לוגסי, שמה קץ לחייה בלי להשאיר מכתב ובלי שום רמז מטרים. "אנשים חושבים שאובדן קטן עם הזמן, אבל הוא נשאר באותו הגודל", היא אומרת. "האזכרה השנה הייתה הפעם הראשונה שלא ניסיתי לברוח מזה, כל שנה שנאתי את היום הזה שכופים עלייך עצב ולא תמיד בא לך להתמודד איתו. אולי התבגרתי, אולי הבשלתי להכיל את הרגשות האלה, והשנה פשוט ישבתי בבית והתחלתי לבכות. התמלאתי בתחושות של געגוע וכאב שלא תמיד נתתי להן מקום".
איך מצליחים לשרוד, להמשיך?
"אמא שלי אמרה בהלוויה, 'אני לא אהיה חיה-מתה, יהיו חיים בבית הזה', והיא עומדת במילה שלה עד היום. אני לא מרגישה שאני חיה את האובדן, אני מרגישה שאני חיה את מה שדניאל נתנה לי. היא מאוד אהבה את החיים, מאוד אהבה לחיות".
ממש דיסוננס.
"מאוד. תמיד צחקתי שזה היה יותר הגיוני שאני אתאבד מאשר דניאל. היא הייתה ספר פתוח, ואני הייתי בונקר שאף אחד לא יודע מה עובר עליו".
אז את ממשיכה בדרכה גם בהחלטה שלך לחשוף ולשתף כאן.
"למדתי מזה. כשנפרדתי מבת הזוג והייתי במשבר, היה לי רגע של מחשבות לא טובות וישר אמרתי לעצמי, 'נועם, לשתף ולבקש עזרה'".
יש בך כעס על הבחירה של דניאל?
"בחמש הדקות הראשונות קיללתי אותה, קראתי לה אגואיסטית ושנאתי אותה על מה שהיא עשתה להורים שלי, לילד שלה. מי את חושבת שאת כשאת פשוט קמה והולכת? אבל מהר מאוד זה התחלף בתחושת השלמה, הבנה שהיא לא הייתה יכולה יותר. היא לקחה לעצמה את החיים, אף אחד אחר לא בחר בשבילה. אז מי אני שאכעס עליה".
איך מגיעים להשלמה כזאת?
"זה בזכות ההורים שלי, שקמו על הרגליים ואמרו, 'זאת הייתה הבחירה שלה'. יש בזה משהו שמנחם אותי. זו לא תאונת דרכים, אין את מי להאשים".
גם לא אותה, גם לא את עצמכם?
"כל הרעיון של הסרט שאני עושה הוא קפיצה בין 24 שעות מאוד רגילות לדקות האחרונות של החושך, האימה, הניתוק. אני רוצה להעביר את התחושה שאנחנו חווינו כמשפחה, את ההפתעה ואת זה שלא תמיד אפשר להציל".
הבן שלה בן 8 היום. מי מטפל בו?
"אנחנו מגדלים אותו עם אבא שלו, שהוא כמו אח בשבילי. כשהוא היה קטן, אמא שלי באה לקחת אותו מהגן ואחד הילדים שאל אם היא אמא שלו. ילד אחר אמר, 'אין לו אמא', והוא ענה, 'יש לי אמא, היא פשוט מתה'. זה היה כל כך משמעותי. היא נוכחת בחיים שלו והוא ילד שגדל עם כמות מטורפת של אהבה".
מלבד הסרט על דניאל יש לך משהו חדש באופק, עכשיו כשהסתיימה העונה השלישית של "המפקדת"?
"אני רוצה ואוהבת לעבוד, זה כלי לריפוי בשבילי. כרגע אני נותנת לעצמי את זמן ההחלמה מצילומי הסרט שנגמרו לא מזמן, אבל אני לגמרי בשלה לפרויקט הבא. בא לי תפקידים נשיים, בא לי לשחק את הבחורה הכי טיפוסית, הקלאסית, המאוד נקבית. לגרד את המקום שאני מגלה בעצמי".
ויציעו לך?
"הציעו לי. היה לי אודישן לבחורה שהיא הכי 'בת' שיש, כזו שרק רוצה להתחתן. בהתחלה פחדתי שאני לא אדע לעשות את הדמות הזאת, אבל הבנתי שאנשים רואים אותי שם עוד לפני שאני רואה את עצמי".
זו חוויה חוץ-גופית
בשלוש השנים האחרונות מטופלת לוגסי בשיטת "עין הבדולח" של הרב יובל אשרוב, שמבטיחה גישה ל"סודות בריאות הנפש על פי חכמי הקבלה והחסידות", וב"ריברת'ינג" - בתרגום מילולי "לידה מחדש" - שהיא שיטת טיפול בנשימות מעגליות. גם זה חלק מהתמורה שהיא עוברת, אם כי הקשר בין הדברים הוא לאו דווקא כפי שנדמה.
"אף פעם לא עשיתי סמים, אבל ריברת'ינג זה הסמים הכי טובים שאפשר לעשות. זו חוויה חוץ-גופית", אומרת לוגסי. "באחד הטיפולים חזרתי לאותה סיטואציה מהילדות, ואמרתי לילדה שהייתי שהיא לא אשמה. זה היה מהמקום שאני הבת של אלוהים והוא שומר עליי, כי התחושה הייתה שאף אחד לא שמר עליי. זה כאילו חיווט לי את החוויה מחדש, ואז התחושה הייתה שבלב ובנשמה אני באמת רוצה וצריכה גבר, נשמה זכרית לצדי. בתחושה שלי הייתי אישה שהצד הגברי שלה היה יותר דומיננטי, והבנתי שלא נכון לי לקחת את המושכות לידיים ולהיות הזכר, המחזרת".
אבל אין בעיה בלהיות אישה עם צד גברי מפותח.
"אני מבינה את זה. בקשר האחרון שלי הייתי עם אישה שהצד הגברי שלה היה מאוד דומיננטי והרגשתי בטוחה לצדה, אבל זה לא הספיק לי. זה כאילו הסירו לי את הסרט מעל העיניים ועכשיו אני אומרת, 'אוקיי, אני לא שם'. הצורך שהיה לי בקרבה נשית כבר לא קיים, כי אני מבינה שמה שחיפשתי היה לכסות על הבור שנוצר בעקבות החוויה שחוויתי".
זה מציף אצלך את השאלה אם נטייה מינית היא מולדת או תוצאה של בחירה? אולי זה מסביר את הביקורת שספגת, כי את אומרת שאפשר לבחור?
"אני שמחה שאת שואלת, כי חשוב לי להגיד: כל מה שחוויתי היה אמת, ויכול להיות שגם בלי ההטרדה הייתי בוחנת את העולם הזה. זה לא שחייתי חיים של שקר והיום אני מבינה שזה היה סתם ואי אפשר באמת להימשך לגם וגם. חוויתי אהבה ומשיכה עוצמתית עם נשים, אהבת חיי הייתה אישה, אבל הבנתי שהעולם הזה כבר לא רלוונטי עבורי. האם אני עדיין יכולה להתאהב באישה ולהימשך אליה? ברור. האם אני יכולה לקיים יחסי מין עם נשים? ברור. זה לא 'זהו'. כאן נכנס העניין של הבחירה, כי אני רוצה פרטנר אחד ותא משפחתי. אחרת לא הייתי בהכרח מגבילה את עצמי, הייתי נותנת לעצמי יותר ליהנות".
חשוב להזכיר, מלכתחילה שיתפת שאת נמשכת לגברים ולנשים.
"נכון, וצריך לנרמל זה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ולא רק בחדר המיטות. כמו שסטרייטים יכולים להתנשק ולהחזיק ידיים ברחוב, ככה גם הומואים ולסביות וטרנסים. אני לא יכולה לקבל אנשים שאומרים שלקהילה הלהט"בית יש פצע, השם ברא אותם ככה והוא אוהב אותם. אף אחד לא יכול לערער על זה, מבחינתי זה מלכלך את האמונה. הבורא שאני מאמינה בו ואוהבת אותו ברמה שהלב שלי מתפוצץ - זו לא הדרך שלו. גם לא חובשי כיפה שיורקים על נשים ברחוב".
לאמונה יש השפעה על ההסתכלות המחודשת שלך? בניסוח פחות מכובס, האם זה חלק מטיפולי המרה?
"לא, אבל הגיוני לחשוב ככה. גם אמא שלי, שהיא הכי מקבלת ופתוחה, רצתה לבדוק את זה. ובצדק, כי זה באמת יכול לקרות מתוך שטיפות מוח, אבל זה נולד מתוך מקום מאוד כואב ועמוק של התקלפות והתמודדות והתעמתות עם דברים שהדחקתי".
כששיחקת ב"הרמון" את הגר סיפרת בראיונות שאת יכולה להבין איך בנקודת חולשה אפשר ליפול בקסמיו של מנהיג כת. אולי השאלה שלי נובעת משם.
"לגמרי הצלחתי להבין איך נשים חזקות וטובות יכולות ליפול, לכן אני מבינה את השאלה על הדת, אבל זו לא החוויה שלי. אני גם לא קוראת לתהליך שלי חזרה בתשובה, אלא התקרבות באמונה. אני מתלבשת איך שבא לי, עושה ברשתות מה שבא לי. ביום כיפור הייתי במחזור וכאבה לי הבטן אז עשיתי לי תה, ואני בטוחה שהשם אוהב אותי בדיוק באותה מידה. אני קוראת היום לאלוהים 'אבא', אבל הוא לא שופט אותי על דברים שאתם חושבים שהוא שופט אותי".
איך התחילה ההתחזקות שלך?
"בתקופת 'שומר החומות' גללתי בטיקטוק, ראיתי סרטונים ב'הידברות' והרגשתי שחזרתי הביתה. שראיתי את אלוהים, לא פיזית כמובן, אבל סוף-סוף הרגשתי פחות לבד. אחרי המוות של דניאל הרגשתי שהשבעה לא נגמרת, שהחיים של אחרים נמשכים ושלי לא. פתאום הייתי הולכת לפרדס ומדברת ומוציאה ומרגישה טוב יותר, כאילו קיבלתי תשובות. הרגשתי שמישהו מכוון אותי, ואני מברכת על כל רגעי השבר שהובילו לדבר הזה".
הרחם שלי קראה לי
לא במקרה מספרת לוגסי על מספר תהליכים שהחלו לפני כשלוש שנים, ימי "שומר החומות". זמן קצר לפני שיצא המבצע לדרך היא עברה לבית חדש במושב גנות עם בת הזוג שלה אז, ויום אחד נשארה שם לבד, דווקא כשנפתחו שערי הגיהינום. "יש תמונה מפורסמת של כיפת ברזל עם כל הטילים, וזה קרה ממש מעל לראש שלי", היא מספרת. "נסעתי במושב לחפש מקום מוגן, שמעתי שריקות של יירוטים, השתטחתי מתחת לפח זבל ודיברתי עם אחותי שבשמיים. החוויה הייתה של לחיות או למות".
האירוע הוביל לאבחנה של פוסט-טראומה ולשמונה חודשים של שיקום. "בגלל שזה קרה בבית, כל יום חוויתי מחדש את הטראומה. היו לילות שלמים בלי שינה, הייתי יושבת בסלון ומדמיינת אזעקות, ואז יוצאת מהבית עם בת הזוג בשש בבוקר, עוברת להורים שלי וחוזרת רק כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה. רוב הזמן לא חייתי את המציאות אלא תסריטים שיכולים לקרות, עד שעברנו לבית שבו אני גרה בו עד היום לבד".
לאחר שהמבצע הסתיים והשתיים נפרדו, מספרת לוגסי, היא מצאה עצמה בוכה - על הכל: "גם על הפרידה, גם על האובדן של אחותי שלא באמת עיבדתי עד אז, ולמרות שקשה לומר את זה באותה נשימה, גם את האובדן של הכלבה שלי, שהייתה כל עולמי".
מיותר להסביר למה ב-7 באוקטובר 2023 התעוררה הפוסט-טראומה של לוגסי. "התחילה אזעקה ואני ישר נדרכתי. מה שהציל אותי זה שהתחילו הצילומים ל'המפקדת', שהכריחו אותי לצאת מהבית. אמא שלי התלוותה אליי לכל חזרה, זה היה פחד מוות, אבל זה הראה לי שאפשר לחיות לצד האזעקות ולחיות בתוך מלחמה. פעם תפסה אותי אזעקה לבד בבית, ומי היה מאמין שאני אצליח לתפקד, לעשות נשימות ולחזור לחיים. זה היה ממש ניצחון שלי".
איך את חווה את המלחמה?
"מתוך הבנה שהכל כתוב. ממש אמרתי לעצמי, 'נועם, האמונה שלך זה הדבר היחיד ששומר עלייך'. כי המדינה לא שומרת עליי, הצבא לא שומר עליי, ההורים שלי לא יכולים לשמור עליי. אבל אני לא יכולה לנהל שיח על אמונה עם אנשים שחוו ממקור ראשון את 7 באוקטובר, ולא יודעת מה היה קורה לאמונה שלי אם הייתי שם. אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה להחזיר את החטופים בכל מחיר, ועם זאת אני לא מבינה, מה אם ישחררו מחבלים והם ירצחו שוב? זה נושא מורכב".
אז איך את מגבשת דעה?
"דיברתי על זה עם אלונה (סער - א"ו). היא בחורה נורא חכמה והיא אמרה לי, 'נועם, מדינה שבה אני עלולה להיחטף ואני לא יודעת אם הדבר הראשון שיעשו זה להחזיר אותי הביתה - אני לא ארגיש פה בטוחה, ולא משנה שחיסלו את סינוואר או את נסראללה'. אנחנו לא יכולים לחיות פה עד שלא יחזירו אותם".
המלחמה בהחלט מערערת את הבסיס. זה חלק מהדחף לחפש בן זוג?
"אני לבד, מפחיד לי ואני רוצה מישהו שיכול לשמור עליי. הייתי עכשיו בחתונה והייתה אזעקה, כולם רצו זוגות-זוגות, ואני הבנתי שאם אין אני לי, מי לי. רצתי לבד למיגונית, וזה זרק אותי לכל מה שראיתי על מיגונית המוות. הייתי בהתקף חרדה מאוד קשה עד שבעלה של חברה ירד על הברכיים, חיבק אותי ואמר לי מילים טובות. זה חימם לי את הלב וזה רק דייק לי את מה שאני צריכה ורוצה".
גם חתונה?
"בשנה האחרונה הרחם שלי קראה לי ואמרה לי, 'נועם, בואי רגע לשיחה'. אני מרגישה ממש בשלה לתא משפחתי משלי. לא בלחץ, אבל אני כן רוצה למצוא את הפרטנר שלי למסע המשותף. אני מקנאה בחברות שלי כשאני רואה אותן יושבות חבוקות עם בני הזוג, גם אני רוצה לשים את הראש על מישהו. יש רגעים שאני מתמלאת ברגשות לא טובים ובעצב, בטח מאז 7 באוקטובר".
אמא שלי סידרה לי את הראש
לוגסי מדגישה שנושא ההעדפה המינית מעולם לא היה טאבו אצלה או בסביבתה. "מאז ומתמיד היה לי מאוד נורמלי להיות גם וגם, לחקור את עצמי", היא אומרת.
מאיפה הגיעה הפתיחות, הקבלה?
"משהו בחינוך של ההורים שלי היה כזה. אני זוכרת שהייתה לי חברה ממש טובה, ואמא שלי פשוט שאלה אותי: 'את אוהבת אותה כמו חברה, או אולי כמו חבר?'. תמיד היה שיח פתוח, היא נתנה לי אופציה לחשוב ולא קיצצה לנו את הכנפיים בשום שלב בחיים. איפה אני אם לא אמא שלי".
היא מראה לי קעקוע על רגלה, ענק בארץ גמדים, שנמצא שם כמחווה לאמה. "כשהייתי בכיתה א', אמא של אחת הבנות אמרה לי ליד כולן, 'את עוף מוזר, לא?'. זה משפט קשה, אבל אז אמא שלי אמרה לי, 'את לא עוף מוזר. את ענק בארץ של גמדים, וזה לא שהם פחות טובים ממך, פשוט יש לך איכויות אחרות שנכון לעכשיו לא באות לידי ביטוי בסביבה שלך, אבל יגיע יום ותמצאי את האנשים שלך, ואז לא תרגישי ענקית. תרגישי בדיוק במידות שלך'. היא הפכה את הרגע הזה למגדיל במקום למקטין, ואני אומרת לך: עם האמירה הזאת היא סידרה לי את הראש".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: רגב וגבע חזן | איפור: אדם משעלי | שיער: רז ארביב | הפקה: טל פוליטי