מה משותף לאסי כהן, עומר אדם, אילן פלד וברי סחרוף? כולם יוצרים מוכשרים ומצליחים, בשורה הראשונה של כוכבי ארצנו הקטנה, וכולם, אם לא ידעתם או שמתם לב, מסרבים להתראיין באופן מוחלט. אנחנו חיים בעידן הסלבריטאיות הנגישה. עם כניסת רשתות החברתיות ליחסים בין הציבור למפורסמיו, הקשר הבלתי אמצעי העניק ליוצרים שליטה גדולה יותר ביחסי הציבור, אבל גם הגביר את התיאבון של הקהל. הסלבריטאים בימינו נדרשים להקריב נתח נכבד מפרטיותם כדי לשמור על רלוונטיות. ועדיין, אותם יוצרים מצליחים ואהובים (אפשר לציין גם את אביתר ואהוד בנאי, יונית לוי ומריאנו אידלמן) מצליחים לשמור על המעמד וההצלחה בלי לחשוף כמעט דבר מחייהם האישיים.
ההסבר הפשוט, שעלה גם בדיון על סרבנות הראיונות של עומר אדם, הוא שהם פשוט לא צריכים את זה. אותן רשתות חברתיות משחררות אותם מהתלות בתקשורת הממוסדת, הם יכולים לפרסם את עצמם ולשמור על קשר ישיר עם המעריצים בתנאים שלהם. אבל אם מסתכלים בחשבונות של אותם יוצרים, אפשר לראות שגם באינסטוש הם לא מספקים הרבה. עומר אדם מעלה סרטונים מחופשות ביוון, אבל אנחנו אפילו לא יודעים עם מי הוא יוצא, וצריכים להסתפק בשמועות ורמזים מעדן פינס (סלבריטאית מתחילה ונגישה בפני עצמה). למעשה, דווקא כוכבי הרשתות החברתיות כמו עומר מילר, ניקול ראידמן ודנה זרמון, שמחים תמיד להתראיין ולשתף עוד ועוד. ככה זה כשאתה אוהב לחשוף, אתה תעשה את זה מעל כל במה אפשרית (אולי לא במקרה, מילר סיפר כי הוא חולה במחלת הקרוהן ואילו זרמון טענה לקוליטיס, בהתאם לטרנד העולמי).
עליית סלבריטאי הריאליטי, ז'אנר "המפורסמים בגלל שהם מפורסמים" על שם קים קרדשיאן, יצרה הפרדה מסוימת בין סלבריטאות לאמנות - הכוונה אינה לפרסום בלבד, אלא למוסד הסלבריטאות, עם הקשר שלו למדורי הרכילות - יש לנו סלבריטאים מקצועיים, ויש לנו אמנים מפורסמים. העולמות יכולים להשיק, רוב היוצרים הרי נושאים את חיידק הפרסום, אבל אמן מופנם יותר, שרוצה ליצור ולהופיע בלי לאבד את פרטיותו, יכול לסגת בעדינות מהבמה הציבורית בלי להקריב את ההצלחה. הסלבריטאים המקצועיים, שפרנסתם תלויה בתחזוק הקשר עם המעריצים ובהופעה במדורי הרכילות, מספקים לקהל תוכן שמורכב כולו מהצצה לחייהם, והם עושים את זה מעולה. הם עובדים בלייצר רכילות, אז ברור שהם יעשו את זה טוב יותר מאמן שמגיע לראיון באי רצון.
TMI
להתראיין בימינו זה עסק מסוכן. הציבור אוהב להתרעם ולהחרים, וכל פליטת פה יכולה להוביל לתוצאות הרסניות. מפורסמים נצלבים בשל דעותיהם על ימין ועל שמאל, ומימין ומשמאל. ענת וקסמן, קרן מור, אריאל זילבר ועמיר בניון הם רק טיפה בים של יוצרים שפרנסתם נפגעה או עמדה להיפגע בגלל שהביעו את עמדתם הפוליטית. לא מדובר רק במחנאות פוליטית שהולכת ומקצינה (למרות שזה בהחלט משפיע), כל יוצר חסר מודעות (וברוך השם, יש לא מעט כאלה) יכול לספוג אש בלי שניסה אפילו להביע דעה. דיקלה לדוגמה, סיפרה על החוויה שעברה בתהליך פונדקאות בגאורגיה, ומדבריה ניכרה חוסר רגישות למצבה של הפונדקאית. למרות שהיא סיפרה שהרגישה אשמה על היחס וניסתה לתקנו, מה שנתפס בעיניה כסיפור אישי מרגש, הפך אותה לסמל לכל מה שרע בפונדקאות עולם שלישי.
לא צריך להרחיק עד לפונדקאות עולם שלישי כדי להתחרט על ראיון שסיפקת. אחרי ראיון גדול ל"7 לילות" לפני כמעט שנתיים, תומר קאפון הוריד את הפרופיל התקשורתי שלו באופן דרמטי. באותו ראיון הוא סיפר על חוויות עם סמים ועל בעיות נפשיות, לא פלט שום אמירה בעייתית, לא חטף זעם ציבורי, רק קצת מבוכה וגיחוך. לראיון שערך לפני כמה חודשים פה במגזין mako, הוא כבר הגיע מצויד בערימת דפים עם הערות מדויקות ודגשים. הוא סיפר שהוא נכווה מאותה כתבה, הרגיש שערכו אותו לחלוטין, ושהיה שמח לא להתראיין יותר. כבר בפתיחה הוא אמר למראיינת רתם איזק, "רק התחלנו וכבר נהיה לי חם. הייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר כאן".
לפני שהפסיק להתראיין באופן מוחלט, עומר אדם כבר הספיק לחוות את הכוויה על בשרו. בראיון משותף שערך עם משה פרץ לפני כשלוש שנים ב"ישראל היום", הוא הסביר שהוא לא מתכוון להמשיך להיות זמר לעוד זמן רב, שבכוונתו למנף את ההצלחה כדי לקדם קריירה בעסקי נדל"ן, וקינח עם הפנינה: "לא שאני שוביניסט, אבל זו בעיה כשהאישה מנסה לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלה". למרות הצהרתו כי זה לא שהוא שוביניסט, אדם כמובן תויג מיד כשוביניסט פרימיטיבי וספג מבול של תגובות ומאמרי דעה. ההחלטה להפסיק להתראיין עשתה טוב לקריירה שלו, שהתפוצצה בענק אחרי שלקח על עצמו את נדר השתיקה. אולי ההצלחה לא נבעה מהשתקנות, אבל אין ספק שיותר קל לאהוב אותו כשהוא לא שולח נשים למטבח (או עושה זאת רק בחצי צחוק בשיריו).
ברגע הזה בתרבות, כשאנחנו טובעים בעודף חשיפה של סלבס, צריך להודות בכך שיש אמנים שאנחנו מעדיפים שלא יתראיינו. זה נכון להם ולקריירה שלהם ואולי זה עדיף גם לנו כצרכנים. אני לא מנסה למנוע חופש ביטוי, אבל לפעמים הבחירה לשתוק עושה טוב לכל הצדדים. אישית, בתור שמאלני, קשה לי ליהנות מעמיר בניון כשהוא טורח כל הזמן להסביר כמה הוא שונא אותי. אני לא יודע אם עומר אדם שינה את דעתו על נשים, ולא באמת אכפת לי כל עוד הוא שומר אותה לעצמו. אנחנו יכולים לאהוב את היצירות בלי לדעת מה דעתם של היוצרים בכל סוגיה, וברוך השם יש לנו מספיק סלבים שאפשר לחטט להם בחיים. אומרים שסייג לחוכמה שתיקה, וזה נכון שבעתיים אם בכל פעם שאתה פותח את הפה יוצאות לך שטויות מקוממות. אז אמנים יקרים, תמשיכו לשתוק כאוות נפשכם. זה בסדר, אל תדאגו, אנחנו לא באמת רוצים לשמוע את מה שיש לכם להגיד.