השחקנית יונה אליאן, כלת פרס התיאטרון הישראלי ופרס אמ"י על מפעל חיים, היא ללא ספק אחת השחקניות הבולטות בתרבות הישראלית - אבל הדרך למרכז הבמה לא הייתה פשוטה. דווקא בתור ילדה לשורדי שואה, היא בחרה לפנות לעולמות הבמה. למרות שתחילת הקריירה הייתה קשה, היא הופיעה במשך עשרות שנים וזכתה להגיע לפסגות שספק אם העזה לחלום עליהן.
בריאיון ב"אינטימי", השחקנית חזרה לקשיים בתחילת הקריירה, המשמעות לגדול להורים שורדי שואה והתייחסה לשמועות שהופצו כי מתה בזמן שהייתה מאושפזת בבית החולים. "הייתי בדמדומים, בהכרה אבל בסוג של דמדומים. פקחתי עיניים וראיתי את האחיות עומדות ובוכות. לא הבנתי למה, ושאלתי: 'מה קרה?'", היא נזכרה. "הן אמרו: 'למה הם כותבים עלייך ככה? למה הם אומרים שאת מתה?'. האמת שכשהבנתי את זה בעיקר חרדתי למשפחה שלי. זה לא היה קל להם, לחברים, למכרים".
הריאיון המלא של יונה אליאן ב"אינטימי" זמין עכשיו ב+12
אבל זכית לשמוע עלייך דברים מחמיאים, מעטים זוכים בחייהם.
"זה נכון, מעטים זוכים בחייהם לשמוע את ההספד".
שרדת.
"שרדתי כן, לא הייתי על סף מוות. זה היה מצב חמור, ואני חושבת שהמערכות שלי כן היו בקריסה מסוימת. זה החל ממחלת נשיקה שהסתבכה. הרבה זמן לא רציתי להתראיין, הרגשתי שפגעו בי, הרגשתי נעלבת".
היה כאן זדון?
"אין לי מושג. מי מפרסם דבר כזה? אני אגיד לך ממה נעלבתי: למה עיתונאים שמיהרו לכתוב לא בדקו קודם? אני לא זוכרת איפה, אני די הדחקתי את זה, ואחר כך לא חקרתי. כל הזמן ניחמו אותי ואמרו: 'זאת סגולה לאריכות ימים'. אבל זה המשיך, עוד כשחזרתי הביתה עדיין הספידו אותי. אז אמרתי: 'בסדר אריכות ימים, אבל כמה? די'".
בתור בת לשורדי שואה, נראה כי לאליאן לא תמיד היה פשוט לחוקר ולעסוק בנושא, ואף שינתה את שמה כשהיייתה בת 20. "הרבה זמן אני מבלה בניסיון לבקש מהם סליחה על העלבון שהם ספגו ולא הבנו. באופן טבעי היה גיל שלא כל כך רצינו לדעת", היא הודתה. "כשאתה מתבגר אתה קצת מתבייש בתרבות של ההורים, וגם המדינה הכינה אותנו, גידלו אותנו באווירה שהם לא גיבורים כאלה גדולים, שהם הלכו כצאן לטבח".
ההורים שלך מתו צעירים.
"מאוד, עד היום אני כואבת את זה. את שניהם עברתי בגיל, זו תחושה מוזרה, אפילו את סבתא כבר עברתי בגיל".
הייתה חרדה סביב הגיל שלהם?
"תראה, חרדה זה משהו שמלווה אותי כל החיים, אבל את מי לא? הייתה תחושה מוזרה. אני כואבת את זה שנפרדתי מהם בגיל כל כך צעיר, הרבה חשבונות לא נסגרנו בינינו. הרבה דברים אני צריכה להשלים. הרבה דברים אני לא יודעת, אני שואלת, אני חוקרת עד היום".
זה משהו ששאלת את אבא שלך בכיתה ד'.
"נכון. שאלתי אותו: 'אבא למה הלכתם כצאן לטבח?', את המבט של העלבון שלו בעיניים והצער אני לא אשכח בחיים".
בהמשך אליאן הצליחה לסגור מעגל כששיחקה בהצגה "קסטנר" שעסקה בלב ליבה של המלחמה. לתפקיד היה משמעות סמלית מיוחדת במינה. "הרגשתי שאני מדברת בשביל אבי", אמרה. בכלל, נראה כי המשחק משתלב בחייה המשפחתיים, כשגם ביתה נדבקה בחיידק המשחק. "היא שחקנית מדהימה, אדם יוצא דופן, היא טהורה", סיפרה יונה על הבת וענתה לשאלתו של רפי אם זו בעיה להיות בת לשחקנית אייקונית כמוה, "זו בעיה גם לאריאל וגם למאי. אריאל הוא בננו הבכור, הוא בן 43, וגם הוא לא ברח מהגנים. אף אחד לא נמלט, כי פה התקיפו משני הכיוונים. זה לא פשוט, אריאל נסע לשלוש שנים לצרפת, הוא חי שם. הוא רצה להגדיר את עצמו מחוץ לנו, אני הערכתי את זה מאוד. למאי יש סיפור; כשהיא הלכה להיבחן ללהקת הנח"ל היא לא אמרה לנו, כשהיא הגיעה לשם היא דאגה להגיד 'מאי חיה קוסובסקי' כדי שלא יזהו שהיא הבת של. היה גם לה רצון להתנתק".
זה נשמע לי מורכב לבחור במקצוע של האמא שהיא בכזה מעמד.
"זה בהחלט מורכב, אבל מצד שני תראה את הצד היותר טוב בזה, את היתרון שיש לילדים של לבחור במקצוע. הם יודעים גם את הצער, את הנפילות, את הכאב. הם לא מסתכלים על האזור הזה כמו על הוליווד עם ניצוצות וכוכבים, הם ראו אותנו ברגעי משבר. לפני יומיים מאי אמרה לי: 'אמא, אני זוכרת איך היית אומרת: די אני כבר לא רוצה את הנסיעות האלה, אני לא יכולה להיכנס לתוך האוטו. הם ידעו שניהם את הכאב, את הצער ואת הנפילות".
כאמור, כיום אליאן היא אחת מהשחקניות הבולטות בישראל אבל ההתחלה הייתה מורכבת ולוותה בקשיים. היא שיתפה במקרה שזכור לה במיוחד עם ישעיהו (שייקה) ויינברג, מנהל תיאטרון הקאמרי, הראה לה את הדרך החוצה מהתיאטרון. "זה היה נורא, לא שכחתי את זה שנים", היא סיפרה. למרות שעברו מאז הרבה מים בנהר, והשחקנית הופיעה בעשרות הצגות, סרטים וסדרות, התחושה הקשה ליוותה אותה שנים קדימה. "יום אחד שייקה פגש אותי ברחוב ואמר לי: 'יונה, כמה זמן תרדפי אותי?', אז עניתי: 'עד המוות אני ארדוף אותך'".
איך הגבת כשזה קרה?
"חטפתי בוקס בבטן. הייתי צעירה נורא, בת 23. עשיתי שלושה תפקידים ראשיים ובעטו בי, העיפו אותי אחרי שלוש שנים".
למה?
"אין לי מושג".
יכול להיות שלא היית מספיק טובה?
"אף אחד לא מספיק טוב בגיל הזה. שחקנים צריכים להתפתח, אומנים מתפתחים. גם זמרים לא יכולים לשמוע את השירים שלהם כשהקליטו כשהיו צעירים. בטח שלא הייתי מספיק טובה, אבל אני חושבת שהיו צריכים לזהות את הפוטנציאל".
הביקורת שיתקה אותך?
"לא, זה גרם לי הרבה צער. גם ב'נורית' הוטח עלינו הרבה זבל על העניין של עשיית הסרט היה נורא להתמודד. מצד אחד היסטריה כי זה היה, אני לא יודעת אפילו איך להסביר לאנשים כי היום יש המון ערוצים, יש הרבה כוכבים, אז היה ערוץ אחד, מיליון איש ראו את הסרט הזה באוכלוסיה הרבה יותר קטנה מהיום".
את זוכרת מה אמרו עלייך?
"לא, אבל אני זוכרת שהעליבו נורא גם את הסרט, גם את ג'ורג' עובדיה, שהיה בדיעבד במאי נהדר ואומן אמיתי, בסוגו. אבל אתה יודעף פה רצו לעשות קולנוע צרפתי, אתה לא יכול לעשות פה קולנוע צרפתי".
מצד שני צריך להיות הוגנים. גם כשאת קראת את התסריט לא רצית אותו.
"גם אני לא רציתי, כן. כי הייתי סנובית, אני מודה. הייתי ילדה עם ראש כבד וגדול, ולמדתי לקח אחר כך. בעצם 'נורית' שינה את חיי הפרטיים, את חיי במקצוע. ברגע שמה שנקרא הופכים למפורסמים, רוצים אותך נורא בכל המקומות, אז היה לי הרבה כוח".
צריך להבין את מימדי ההיסטוריה באותה תקופה.
"ששי עוד היה רגיל לזה, אתה יודע, הוא בא מלהקת הנח"ל, הוא היה כוכב. היה כזה אליל נוער שילדות רצו אחריו, אני הייתי ילדה מיפו, מאוד רצינית, מהאוניברסיטה, לא ידעתי בכלל מה קרה. התנפלות מטורפת, לא הייתי יכולה לעבור ברחוב. ששי ואני ברחנו לחוץ לארץ ואז הגענו לאיטליה ונכנסנו לאיזה בוטיק, פתאום הבנות של התחילו להסתודד ואמרתי לו: 'ששי, זה לא יכול להיות שהם מדברים עלינו, וכן דיברו עלינו, כי הסרט הוצג גם באיטליה".
מאז הסצנה קורעת הלב לא נפרדתם.
"נכון, גם החיים שלנו טלנובלה, עם השקיעות של פרג'".
אפרופו ביקורת, את מבינה את סוד הקסם של סברי מרנן?
"בכל סוג של אונות יש את האקס פקטור שאתה לא יכול לפענח, סוד שאתה לא יכול לגעת בו. האקס פקטור היא האהבה שצמחה ופרחה בין ששי וביני על הסט, זה כנראה עובר את המסך לא יודעת איך. בסברי מרנן, זאת מערכת יחסין שנבנתה בין הקאסט כולו, זה קאסט של כוכבים, ואף אחד לא משחק את הכוכב. כולנו ביחד כמו משפחה, מתגעגעים אחד לשני".
מדברים על הביקורות?
"בהתחלה זה הרגיז אותנו, ואחר כך אנחנו משתעשעים מזה".
חושבים שזאת רשעות לשמה?
"אני מזמן כרתתי ברית עם הקהל, הבנתי שפה הכוח שלי ולהם אני חייבת דין וחשבון, לא לאף אחד אחר. אם היו כותבים 'נפלא' על הסדרה אז הייתי מאושרת, אבל אני לא אומללה מזה שמכסחים אותה".