דם. מסתבר שזה כל מה שהיינו צריכות כדי להרגיש מועצמות: להראות את הדם שלנו. כל פמיניסטיות ישראל רוגשות בעקבות שידור הפרסומת ל"מודיבודי", שסוף סוף מציגה לצופים דם וסת אמיתי - או צבע מאכל אדום מארגז הפרופס, סביר יותר להניח - נוזל על הרגליים ומטפטף על הסדינים. הללויה, יש דם! ניצלנו מהפטריארכיה!
במשך שנים הפובליציזם הפמיניסטי קיטר על הדרת דם הווסת מפרסומות, והציג אותה כסמל של דיכוי. הקמפיין של תחתוני המחזור מודיבודי מתייחס לדיכוי הזה בסרטון עצמו - "לימדו אותנו שזה מגעיל, שצריך להסתיר את הדם", אומרת הקריינית ומכריזה בהתרגשות: "החלטנו להראות את זה כמו שזה". הרשתות חוגגות בהתאם: נגמרה עריצות הנוזל הכחול, שורו הביטו וראו.
אז סליחה, אני לא מעוניינת לשור. לא כי אני שוביניסטית, אלא כי אני אדם שאינו מעוניין לראות הפרשות גוף בהפסקת הפרסומות שלו. לא רק של נשים. אשמח גם לא לראות שלשול בפרסומות ליוגורט נגד עצירות, נזלת בפרסומת לקלינקס וקיא בפרסומת לשוקולד בזוקה. מקבץ הפרסומות הוא אזור סטרילי, של דימויים שנכפים עליי באמצע התכנית ושצריכים להתנגש לי כמה שפחות בעיניים. אולווייז שופכים נוזל כחול על תחבושת? מצוין, גם האגיס, ולא שמעתי אתכן מתלוננות שמדירים פיפי של תינוקות מהשיח הציבורי. כי זה לא קשור לפמיניזם, אנשים פשוט לא רוצים לראות נוזלי גוף משפריצים על כיור כשהם באמצע הסנדוויץ'. כשהם ירצו, הם יבחרו בזה, לא כשמשרד הפרסום יחליט.
הבעיה היא שהריאקציה הפמיניסטית למנגנוני הדיכוי והבושה שהפעילה עלינו הפטריארכיה במשך ההיסטוריה היא אובר-התלהבות. אלפי שנים אמרו שאנחנו חלשות, אז עכשיו אנחנו אמזונות עוצמתיות. אמרו שאנחנו טיפשות, אז עכשיו אנחנו הכי מדהימות ונעלות ורק נשים יכולות להנהיג את העולם. כולנו וונדרוומן, אלילות, קדושות - ולכן, גם הנוזלים שלנו. אף נוזל גוף לא נחגג עד היום בתשדיר פרסומת למוצר מהסופר, אבל משום מה דם הווסת זוכה לחגיגה לאומית ברגע שהוא מוצג. "כי זה חלק טבעי מאיתנו, תהליך בריא שלא צריך להסתיר", מסבירות המסבירות. וול, גם פיפי של תינוק הוא טבעי. גם קקי הוא בריא, ואפילו סיבה לחגיגה אחרי שבוע של עצירות. ועדיין אף אחד לא חלם להראות אותם בפריים טיים, כי הם לא מיוחדים. אבל דם וסת הוא מיוחד. למה? ככה. כי נשים הן מיוחדות. אלילות. אמזונות. כולם להשתחוות לטישו שלהן.
הצורך בריאקציה לדיכוי מובן. להחצין את מה שתמיד הוסתר, לחגוג את מה שלא דובר. כמו במקרה של מצעד הגאווה, השימוש בשפה של החצנה וגאווה נועד רק לתת קונטרה לשפה של הבושה. אבל באיזשהו שלב, המנגנון עושה 360 מעלות וחוזר לנקודת ההתחלה. כי שוב נשים הן "גוף". שוב נשים הן יצור מסתורי ופראי שהדם שלהן מיוחד ומקודש ומסונכרן עם הירח או וואטאבר ולכן דווקא אותו חשוב להראות בין פרסומת לקולה לחסות של מלון. הן לא סתם בנאדם כמו כולן, יש להן טקס מיוחד עם התחתונים שלהן. דווקא את זה חשוב לנו להחצין? פעולה בלתי רצונית של הגוף שלנו? בזה אנחנו מתגאות עכשיו, שדברים נוזלים מאיתנו מדי פעם? למה זה כל כך חשוב, ואיך זה הפך להיות חזית המאבק לשיוויון?
אז לא, אנחנו לא מיוחדות ולא עוצמתיות וההפרשות שלנו מגעילות ולא מעניינות בדיוק כמו ההפרשות של גברים. אנחנו לא רוקדות לאור הירח בטקסי פוריות עתיקים אלא חוזרות מהעבודה כמו כולם, נמרחות על הספה כמו כולם, ובוהות בטלוויזיה בשיעמום עם קערת צ'יפס על הבטן כמו כולם. וכשאנחנו הולכות לשירותים, יוצא לנו נוזל כחול, גנרי, מרגיע. כמו שיש לכולם.