השבוע ציינו שנה למותו של אמיר פרישר גוטמן. כבר שנה, וכמו שאומרים כמעט לא הרגשנו. הנוכחות התרבותית של יום המוות של גוטמן (23.7) עומעמה ונבלעה על ידי סיקור המחאה של הקהילה הלהט"בית בתחילת השבוע. ואולי גם זו מחווה ראויה כיוון שבשבוע האחרון לחייו עסק גוטמן כמעט ללא הרף בארגון והשתתפות בצעדה מול משרדי הממשלה בתל אביב כדי למחות על האפליה בחוקים שמסדירים את האימוץ והפונדקאות הגאה בישראל. הפוסט האחרון שפרסם ברשתות החברתיות קרא לעוקבים שלו להגיע למצעד הגאווה בירושלים, שבמשך שנים סבל מתדמית לא מאוד סקסית.
אבל חשבנו שיהיה יותר, נכון? זאת אומרת, אם מסתמכים על התגובות התקשורתיות והציבוריות ביום טביעתו של גוטמן, ובטח בימים שלאחר מכן, אפשר היה לצפות שמשהו גדול יותר יקרה. איזה פסל שיוצב בכיכר העיר או התכנסות (בכיכר העיר) לערב "שרים וזוכרים". אולי זיקוקים. כי טקסי המוות של גוטמן וההיטמעות המוחלטת באבל שחווינו בשנה שעברה נראו כמו משהו שיצליח להדהד גם אחרי שנה. כמה עצובים היינו, כמה שידרנו בזמן אמת מכל הנחת אבן על הארון, כמה שאלנו כל כוכב איך הוא מרגיש - היינו אובססיביים למוות הזה. במהלך השבוע האחרון של יולי 2017 כל מה שיכולנו לדבר עליו, כל מחשבה וכל רגש הופנו כולם לזכרו של אמיר פרישר גוטמן, אבל השנה - כלום. והכלום הזה מרתיע ומשתק, ובו זמנית גם נורא הגיוני.
כובד הראש בדיבור על מותו של גוטמן בשנה שעברה היה אחד הדברים המרתקים שראיתי. תגידו "יאללה, אי אפשר לכבד בן אדם ואמן שמת?" ואגיד, "לא יודע, אפשר?" כאילו טכנית אפשר? אפשרי בעולם לכבד אדם שהביא לעולם את הסינגל "נוצה" ואת הצגת הילדים "כוכב המשאלות" עם יובל המבולבל? איש שהקליט את הדואט "סיכוי לאהבה" עם אילנה אביטל? מותר לנפש להיקרע על מישהו שעשה פסטיגלים, פסים סגולים בשיער ועונה של "מחוברים" כמו שהייתה נקרעת על קרוב משפחה, על חבר מהעבר או חמור מכל: על מפורסם "מכובד" יותר מגוטמן?
מת בישראל אייקון של טראש ופאן; אקטיביסט להט"בי שהתפרנס מפסטיגלים ועונת סלבס של "האח הגדול". מת מישהו שהפעילות התרבותית שלו, שהשירים שכתב וביצע - אי אפשר לשיר אותם באזכרה. איך מתאבלים על הדברים האלה? מה הטקסים? התרבות הישראלית יודעת להתאבל רק בעצב, בשק של אפר. בסגמנט 10 דקות במהדורת חדשות של שמונה עם כיפות מאולתרות בלוויה ופסקול של חוה אלברשטיין לאמן בוגר (עידן רייכל לצעיר). מוות של זמר פופ זה כמו לראות תמונה של אלכס ליבק, כמו ליצן בוכה: הניגודים האלה צורמים כל כך, עד שאין דרך אלגנטית להגיב אליהם.
בהתאם, המוות של אמיר פרישר גוטמן הרים לנו את שמלת האלמנות וחשף שמתחתיה אנחנו עדיין עם תחתוני טוויטי של דלתא. לא היינו מכובדים בשנה שעברה, לא באמת מכובדים. לא ידענו לחגוג את חייו כמו שראינו בסדרות אמריקאיות, שם עולים על מצפה או מגדל או חלון ומפזרים ממנו את האפר ויש פרפרים. דיברנו על המוות הטראגי במקום על החיים שנחיו. על מורשת טוב הלב והחמלה במקום על המקום האמיתי והלא מובן מאליו של גוטמן בתרבות המקומית: אמן פופ מוצלח ומצליח, אבל "רק" אמן פופ. "רק" מישהו שעבד קשה ובאופן עקבי כדי לשמח אנשים. והסחנו את הדעת בסיפורו האישי, תפסנו את הזיזים המהוגנים והמרגשים האלה כדי לטפס לאט-לאט על הקיר הזה שנקרא מוות.
אין מה ללמוד ממוות
ומה אתם יודעים, אין כלום מעבר לקיר ובצד השני. מוות הוא בלון אטום וריק עשוי עופרת והוא שוקל מאה קילו. אין דרך להסביר אותו, אין לו שימוש או ערך. המוות של אמיר פרישר גוטמן עימת אותנו עם הקביעה הזאת כי מונחי טקס-יום-הזיכרון שהתרגלנו לדבר בהם על מתינו בכלל, ועל סלבריטאינו המתים בפרט, לא התאימו. מירי מסיקה לא היתה יכולה לאלתר ביצוע אקפלה פלוס מוואלים לשיר "יום אחרון". כאילו, מירי היתה יכולה הכל, אבל הנפש לא היתה עומדת בזה. ולא בגלל עוצמת הרגש אלא בגלל היומרה. הקאמפ. הניסיון לדבר על פופ שנות האלפיים במונחי "החיטה צומחת שוב". התמקדנו בחיים האישיים של גוטמן כי הם התאימו יותר לסיפור הישראלי האחד שמותר לספר על מוות: שהוא משמעותי, שצומחים ממנו ולומדים ממנו. אין מה ללמוד ממוות, זה לא שיעור זה"ב. גוטמן לא מת בשביל לסגור לכם חורים בהשכלה, הוא לא עומד בגן עדן עם סטופר כמו מתרגל בקורס פסיכומטרי שיראה לכם תכף את השיטה.
וזו מציאות נוראית. זה חרא. זה חרא שמתים בסוף, זה חרא שאין דרך להיערך לזה או למנוע את זה, והכי חרא זה שאין לזה פשר. הדיבור המכובס והמנחם על המוות בתרבות הישראלית הוא הניסיון ללקק את המוות. לשים אותו קצת בפה כדי לחוות אותו לרגע את ולראות אם אפשר להתרגל אל הטעם, אבל אי אפשר. וכשטעמו המר של המוות מתפשט על הלשון צריך עדיין לחייך בהבנה ולהגיד כן, מאוד טעים עשית את התבשיל הזה, התחברתי מאוד. אנין. אסור לירוק, כי זה לא מנומס, וכאנשים מנומסים אנחנו מכבדים את מתינו. אנחנו שרים להם שירים איטיים עצובים. וכשאין להם שירים כאלה ברפטואר אנחנו מדברים במקום זאת על החיים שלהם, ולעזאזל עם ה"דבש בכוורת". שיחנק איתו כמו שאנחנו נחנקים עכשיו.
חייו ומותו של אמיר פרישר גוטמן לא ישכחו, אבל לעולם גם לא ישוו לטירוף שסחרר את ישראל לפני שנה בדיוק. המפגש עם האובדן הזה, שלא היתה דרך אלגנטית לעבד אותו, הוא אירוע חד פעמי כמעט בתרבות הפופולרית של ישראל. קשה לדמיין תרחיש עתידי שאפילו יתקרב אליו. ביחס לאירועי השנה שעברה אולי נראה כאילו התעלמנו לגמרי ממותו של גוטמן, אבל בעצם עשינו את הדבר הכי בריא והגיוני שאפשר - והדחקנו. לא את גוטמן עצמו (בטח לא בכוונה) אלא את המוות הגולמי, הרע והבלתי נמנע.