אירוע תרבותי מכונן - בהנחה שנבחר לקרוא לו כך - מתהווה היום מול העיניים שלנו. יש משהו מעניין בלהתבונן באירוע הופך למכונן, בלצפות באנקדוטה נוספת מתווספת לרשימת הרגעים האייקוניים בתרבות הפופולרית. בלדעת כבר עכשיו שהתקרית החריגה הזו תאוזכר ותרופרר עוד רבות באינטרנט ומחוצה לו, תופיע בתצורה כזו או אחרת בשיחות חולין או לחילופין תלווה את שמותיהם של וויל סמית' וכריס רוק בכתבות שיפורסמו אודותיהם, גם אם הן אלה לא יהיו קשורות למקרה המדובר, בעתיד הקרוב. ברור שהאירוע המדובר מצדיק את הרעש סביבו, אבל חשוב שנדע להתייחס אליו - ובהתאם גם לנצור אותו בזיכרון הקולקטיבי - בתור מה שהוא היה: מפגן בוטה של גבריות רעילה. משני הצדדים.
אתם כבר מכירים את הסיפור: כשעלה לבמת טקס פרסי האוסקר כדי להגיש את פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, כריס רוק התבדח על חשבונה של ג'יידה פינקט סמית', כשהוא מתייחס לתספורתה הקצוצה ומזכיר את הסרט "ג'יי אן ג'יין 2" בו מופיעה השחקנית דמי מור עם קרחת בלתי נשכחת. סמית' נראה היה מבסוט למדי מהדאחקה, או אולי אפילו לא לגמרי קשוב למוצא פיו של המנחה; פינקט סמית', מצידה, לא אהבה את הבדיחה. אפשר להבין אותה, בהתחשב בכך שהיא סיפרה בגלוי על ההתמודדות שלה עם אלופציה, מחלה שגורמת לנשירת שיער.
בכל מקרה, כשקלט סמית' את תגובת אשתו למתרחש, הוא החליט להתערב לטובתה, עלה לבמה וסטר לרוק ההמום בפניו בחדות ובנחישות שגרמו לכל האינטראקציה להיראות מבוימת. רוק התאושש מהר מאוד מהמכה, הדביק חיוך לפניו ושחרר שאגה לקהל במטרה להקליל את הסיטואציה, ששודרה כמובן בשידור חי; אבל סמית' הקפיד לבהיר שמה שקרה עכשיו ממש לא מצחיק. "תוציא את השם של אשתי מהפה המזוין שלך", אמר פעמיים, בקול רם וכשעיניו רושפות, והאולם דמם.
מאז התקרית התגובות באינטרנט מתחלקות לשתי קבוצות מרכזיות – "טים כריס רוק" ו"טים וויל סמית'". הראשונה מבקשת להדגיש שלרוק לא הייתה שום כוונה רעה ושהאלימות הפיזית של סמית' כלפיו הייתה בלתי מוצדקת בעליל; השנייה מבקשת להלל את סמית' על כך שבחר להגן על כבודה של אשתו בכל מחיר, גם אם המחיר הוא לסכן את פרס האוסקר שלו. ובכן, איך נגיד את זה, שתי הקבוצות שופטות את ההתרחשות בטקס פרסי האוסקר בצורה לקויה. הבדיחה של רוק איננה "תמימה" והתגובה של סמית' איננה "גברית": ההתנהלות שלהם הייתה פרובוקטיבית (ולא מן הנמנע שבאופן מודע), וכל אחד מהשניים התנהג באלימות בזויה ובעיקר מאוד מיותרת.
נתחיל מוויל סמית', האדם שאלימותו בסיטואציה הייתה מפורשת יותר. לפני הכל, חשוב לתהות: יכול להיות שאנחנו, כמי שצורכים בשקיקה את הידיעות על התקרית, מצליחים לעכל בקלות יחסית את האלימות של סמית' בגלל שהיא הופנתה כלפי גבר שחור? איך היינו מרגישים אם הוא היה סוטר כך למנחה אישה או למנחה שהוא גבר לבן (גם אם אלה היו מספרים את אותה בדיחה נבזית)? הרבה מאוד אנשים מודים כבר שכנראה היינו מזועזעים הרבה יותר.
אבל אם נחזור רגע למציאות ולא לשאלות תיאורטיות - הרצון לדאוג לאשתך ולהגן עליה מפני עלבון הוא רצון מבורך, ואפשר להבין א. את הלהיטות שלו באותו רגע וב. את הסיבה בגללה אינספור גולשים משתפכים ומדביקים לסמית' את מיטב שמות התואר הקיימים. אבל צריך להכיר בכך: סמית' היה יכול לעשות את אותו הדבר שעשה גם בלי להיגרר לאלימות פיזית. כלומר, אותו מסר שרצה להעביר לרוק יכול היה להדהד – אולי לא באותן עוצמות תקשורתיות, אבל בכל זאת - גם אם התגובה של סמית' לבדיחה הייתה מילולית בלבד. כשחושבים על זה, גלגול העיניים של פינקט סמית' כבר אמר את כל מה שצריך היה להגיד - ובואו, אי אפשר להתכחש לכך שהנטייה הזו לאלימות פיזית סנסציונית היא נטייה גברית במהותה. נסו לדמיין את האינטראקציה בין רוק לסמית' מתקיימת, בדיוק כפי שהתקיימה הלילה, בין שתי כוכבות נשים. הצלחתם (ובכן, בלי לגחך)? כנראה שלא. אם נשים היו אלה שנקלעות לסיטואציה כזו נפיצה, הן כנראה היו מצליחות להעביר נקודה גם בלי הדחף להדגים שליטה.
אבל מעבר לכך, הדיון על "מעשה האבירות" של סמית' מתנהל גם בהקשר של התגובה הראשונית של סמית' לבדיחה ההיא – עוד לפני שראה שאשתו זועמת, הוא צחק. מעבר לכך שהסוויץ' הדרמטי במזג של סמית' היה מעט מגוחך, ברור שהוא לא נקט באלימות כי *הבדיחה הפריעה לו* אלא כי *הבדיחה הפריעה לאשתו*. לכן נשאלת השאלה אם הסטירה הייתה מונעת מצורך מיושן, פגום מיסודו: הצורך להושיע את אשתו, להציל אותה, לדבר בשמה.
בדיחה לא מתקבלת על הדעת, גם בלי קשר למחלה
אולי זה מתבקש להוקיע את דרכי הפעולה של סמית' שכן התנהגות כזו נחשבת כמעט תמיד לפסולה, אבל אי אפשר לבחון את האירוע שהתרחש בטקס האוסקר בלי לדבר על האלימות של רוק - המובלעת יותר, החלקלקה יותר, האפורה יותר ולכן אולי המסוכנת יותר. בבדיחה ההיא, רוק נכנס לטריטוריה לא שלו. הקביעה הזו אין משמעותה שאסור לצחוק על אף אחד אף פעם או שאסור לצחוק על דברים קשים, ממש לא, זה פשוט אומר שגם בתוך עולם הקומדיה הפרוע צריך לדעת להתנהל ברגישות ובטאקט מינימלי. צריך היה רק לקרוא את ההתבטאויות של פינקט סמית' אודות המחלה כדי להבין שזה כנראה טו סון בשביל בדיחות על חשבונה, בטח כשאלה נאמרות בשידור חי בטקס האוסקר.
התנהלות נכונה הייתה יכולה להיות כזו: עד שג'יידה פינקט סמית' תצחק על המחלה שלה בעצמה, ועד שהיא תבהיר – במילים או במעשים - שזה בסדר ושכבר אפשר לצחוק על המחלה שלה, אף אחד לא מורשה להיות הראשון שצוחק על המחלה שלה. כריס רוק התעלם מההנחיות הלא כתובות האלה, ולקח לעצמו את ה"כבוד" של להיות הראשון שחוצה את הגבול שבין "רגיש וכואב" לבין "דבר שהוא חלק מהחיים ואפשר לקחת אותו בהומור". וזו לא הייתה בחירה שלו לעשות.
חשוב לומר: הבדיחה של רוק לא עוברת מסך ב-2022. אין לדעת מה עבר בראשו של רוק באותם רגעים, אבל גם אם, לצורך העניין, הוא לא ידע דבר וחצי דבר על מחלתה של פינקט סמית' (או, למשל, שכח ממנה) – המעשה שלו עדיין פסול ואלים. הבחירה שלו לרדת על אישה שהמראה החיצוני שלה לא מתכתב עם אידאל היופי הנשי - אישה שלא מתהדרת ברעמת שיער ארוכה, סממן שנחשב לסמל של נשיות, אלא מסתובבת בתספורת קצוצה – היא בחירה שפלה כמעט. אי אפשר להתעלם מהאופן שבו הבדיחה הזו מנרמלת יחס מקטין כלפי נשים, כאלה שמרצונן או שלא מרצונן לא נראות כמו שגברים מסוימים רוצים שנשים ייראו. גם אם פינקט סמית' לא הייתה סובלת מאלופציה – הבדיחה על חשבונה הייתה טעונה בהקשרים בעייתיים אחרים, ובהתאם גם פוגענית.
באופן סמלי למדי, הכותרות המפוצצות על סאגת הסטירה דחקו לתחתית עמודי הבית של כלי התקשורת הבולטים את הידיעה על אחד הרגעים היותר מתוקים מטקס האוסקר - רגע שהוא במהותו ההפך הגמור מהתקרית של רוק וסמית'. ליידי גאגא – אחת מכוכבות ההווה הגדולות ביותר, ולייזה מינלי – אחת מכוכבות העבר הגדולות ביותר, הגישו יחד את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ויחד היו דוגמה מרהיבה לרגישות ואנושיות.
מינלי בת ה-76 עלתה לבמה כשהיא בכיסא גלגלים; ידיה, שהחזיקו את הדפים עליהם כתוב היה הטקסט שלה, רעדו והסתבכו. "אני איתך", אמרה גאגא, ליטפה את צווארה של מינלי והמשיכה להציג את הפרס האחרון בטקס תוך שהיא מרעיפה על מינלי מחמאות ואוחזת בידה. כשמינלי התבלבלה במילותיה השתיים צחקקו. "אני איתך", אמרה גאגא פעם נוספת ומינלי ענתה לה, בחיבה גדולה, "אני יודעת". הרגע הזה של דאגה כנה, של אחווה במיטבה, אולי לא גנב את ההצגה כמו האלימות שהגיעה לפניו - אבל הוא בהחלט היה הוכחה יפה לכך שאפשר גם אחרת.