מיילו ונטימיליה מעולם לא היה פופולרי יותר. טוב, לא בדיוק "מעולם לא", אבל זה בהחלט פיק הפופולריות שלו בשנה האחרונה, והכל הודות למכנסיים הקצרים שלבש בשני צילומי פפראצי שפורסמו במהלך החודש. בשני הצילומים נראה ונטימיליה בדרך מאימון כושר או אליו ובשניהם הוא לובש מכנסי ספורט קצרצרים (זוג שונה בכל צילום), עם אִמרה שמגיעה בקושי רב לשליש העליון של ירכיו. ואכן, אלה ירכיים שאפשר להתעכב עליהם ועובדה שהתמונות דווחו בחדווה רבה בגופי תקשורת רבים מעבר לים, שמיהרו להכתיר את הירכיים כאיבר הנכון של העונה ואף ייסדו את ההאשטג Thigh Guy Summer - קיץ של יְרכֵי בחורים - כדי לחגוג את הנחשקות המחודשת של ונטימיליה (ומדובר בהצלחה צנועה מאוד - נכון לכתיבת שורות אלה יש פחות מ-10 פוסטים באינסטגרם המתויגים בהאשטג הזה).
נחשקות שמעוגנת, כאמור, בנתונים: בגוגל טרנדס ניתן לזהות זינוק משמעותי בחיפושים אחר מיילו ונטימיליה בימים של פרסום התמונות, ומסד הנתונים מבית גוגל מזהה גם שגולשים רבים שמחפשים את שמו של ונטימיליה משלימים את החיפוש עם המונח "מכנסיים קצרים".
קודם כל ולפני הכל, מהי עיתונות אם לא הניסיון להבין מה בתמונות של ונטימיליה דפק ככה לאנשים את המוח. והתשובה היא: מצבור של דברים. ונטימיליה נמצא אמנם בנישה נחשקת מאוד בהוליווד - שחקן נאה עם רזומה שמתפרש על פני 20 שנים וכולל פניני נוסטלגיה כמו "בנות גילמור" אבל גם דרמה מוערכת בת זמננו כמו "החיים עצמם" - אבל הוא לא החתיך ההוליוודי הקלאסי. כלומר, תמונותיו לא מגיעות מלכתחילה עם הדרישה להתרשם מהגופניות שמוצגת בהן, ולכן יש פה את אלמנט ההפתעה. אה, אוקיי, מיילו ונטימיליה גם לוהט? תגלית חביבה מאוד, תודה רבה.
ובכל זאת, כמו מגנט חזותי, הירכיים של ונטימיליה מכוננות את התמונות הללו ומכוננות גם לא מעט חרמנות מצדם של גולשים, מגיבים ומבקרי תרבות. מה יש בהן, בירכיים, שמסית ככה את הדעת? כל פטישיסט יגיד לכם שהכיף מצוי במחקר, בשאיפה לקראת דבר-מה מיני, וירכיים יושבות בדיוק בצומת שבין כל האיברים שאסור להראות ואלה שמותר. וכיוון שהירכיים עצמן מהוות איזה גבול בין המהוגן והמגונה באנטומיה האנושית, קשה לקבוע מתי הן מתחילות או מפסיקות להיות גם אובייקט מיני, מה שרק מאריך את המבט - הביקורתי, המטאפורי - בהן. ירכיים הן ירכיים עד שהן כבר לא. עד שהן נבלעות בתוך מכנסיים והופכות לפתע לאיבר מין נוסף. למשהו סקסי.
בעצם, ירכיים לא חייבות להיות מיניות. אלה הרי שרירים גדולים שתפקידם לשאת את משקל הגוף האנושי, הם משדרים יותר כוח וסיבולת מאשר, נאמר, פתיינות. גם התמונות המדוברות של מיילו ונטימיליה אינן מיניות פר סה אלא ספורטיביות, והן נטענות במטען מיני מתוקף כוחה של הבהייה ההולכת ומתמשכת בירכיים ההן. כלומר, זהו מעגל קסמים ויזואלי - אנחנו מרותקים אל ירכיו של מיילו ונטימיליה כיוון שהן חידתיות, אין בהן באמת היגיון סיפורי ונראה שנשלפו כמו משום מקום, וההסתכלות בהן רק מחזקת אותן כאובייקטים, רק הופכת אותן למסקרנות יותר.
שהרי לא מדובר באיזו חשיפה יוצאת דופן. אלה לא תמונות שמכילות את מה שהיינו מכנים פעם "תקלת מלתחה", בתקווה שהכינוי הזה ישטוף מאיתנו את האשמה בעקבות חיפוש אובססיבי אחר קצה פטמה או צל של ערווה בתמונות של סלבס. לא-לא, החשיפה של ונטימיליה היא סמויה יותר, והשורטס שהוא לובש ממסגרים בעיקר את גוון העור ההולך ומחוויר של השחקן. האינטימיות הגדולה ביותר של הצופים ושל המצולם נוצרת במהלך הניסיון למפות את קווי השיזוף של ונטימיליה, אם כי "שיזוף" היא באמת מילה נדיבה ביחס למה שהולך שם. הלובן הזה גם הוא מסמן לנו שהסתכלנו אל משהו אסור, לא גמור, דבר-מה שלא היה אמור להיות שלנו: ונטימיליה נענה בהחלט לתכתיב החברתי שמזהה חתיכוּת עם טונוס שרירים מסוים, אבל הוא במובהק לא מתעסק בלהיות חתיך, ולראייה: היעדר השיזוף בירכיים המדוברות. זו לא ביונסה, לא אדם שניסה להדגיש חלקים בגופו, אלא אדם שהבין לפתע שהחלקים הנ"ל מודגשים אם ירצה בכך או לא.
רגליים התעצבו במהלך השנים כאזור בטוח לחפצון גם כשמדובר בגברים. רק לפני שבועיים, למשל, התוודתה חברת הכנסת הטרייה גלית דיסטל-אטבריאן שהיא לא מצליחה להתרכז בכתיבת נאום ההשבעה שלה כי היא לא מפסיקה לחשוב על רגליו הארוכות של חבר הכנסת מתן כהנא. נכון, הרגליים הנ"ל היו בעיקר אמצעי רטורי בפוסט פייסבוק, והן נועדו להסיח את דעתו של הקורא ולרכך אותו לפני שדיסטל-אטבריאן מכה בו בתובנותיה הפוליטיות, ובכל זאת - עצם העובדה שחברת כנסת (וסופרת!) ידעה שהחפצה של רגלי גברים היא מה-זה לגיטימית פירושה שהיא, ובכן, מה-זה לגיטימית.
ירכיים הן גם רכיב מפתח בספורט הלאומי… נכון מאוד, מן ספרדינג, כלומר ישיבה בפישוק רחב יחסית בחללים ציבוריים כמו בית קפה או מושב של אוטובוס, לפעמים במקביל לפלישה לחללים הפרטיים של אחרים. העיסוק במן ספרדינג הפך לפופולרי יותר ויותר בשנים האחרונות מתוך ההבנה ששיח המגדר לא מתרחש רק בעל פה או בכתב, אלא גם בלקסיקון שלם של תנועות ומחוות, וכשגבר מרגיש בנוח לרדת לחצי שפגאט בפרהסיה, זה כנראה קורה על חשבונן של מי שלא מרגישות בנוח לעשות את זה. גם כאן הירכיים זוכות למעמד סמלי, איפשהו בין הגופני והמופשט. הן אינן מוצגות לראווה במהלך מן ספרדינג, אבל הן כן ממלאות את החלל עד שקשה לחמוק מהן גם במבט. ובנימה רצינית יותר, גם הספורט הלאומי האמיתי, כדורגל, מבכר רגליים. ואם שחיינים מתהדרים, נאמר, בשרירי בטן מודגשים וכדורסלנים בזרועות מחוטבות - הכדורגלנים מוגשים לנו דווקא במכנסיים קצרים. כמה קצרים? בשנים האחרונות ונוכח החידושים בתחום הלבשת הספורט, הם כבר לובשים טייץ מתחת למכנסיים כי בתנועה, המכנסיים הנ"ל לא יגנו על צניעותם.
הירכיזציה של המרחב הציבורי
ובאמת שאי אפשר להשלים ולו דיון חלקי בחתך הנושאים ירכיים/ישראל בלי לדבר על צניעות. הרי מדובר כבר כמעט במסורת - הקיץ מתקרב, הטמפרטורות עולות ותלמידות מגיעות לבתי הספר במכנסיים קצרים, מה שמטריף אחת לשנה בערך איזה מוסד חינוכי שמפגין יופי של מוסר כפול ושולח את התלמידות הנ"ל הביתה. זאת בדרך כלל בזמן שבנים שמגיעים לבית הספר במכנסיים קצרים אינם חשופים למבט הביקורתי הזה, ובטח שלא מצופה מהם להפנים אותו ולהתחיל לחשוש שמא רגליהם עלולות לגרות מישהו. הדיון העקרוני הזה הוצת מחדש לפני כשבועיים בעקבות תמונות שהופצו ברשתות החברתיות ובקבוצות ווטסאפ, בהן נראות שתי נשים בחולצות ובחלקים תחתונים של בגדי ים, כשברור שהן בדיוק שבות מחוף הים או מצויות בקרבתו.
"הישבן של כולנו, גברים ונשים, נערים ונערות, לא אמור להיות חשוף באחד הרחובות המרכזיים בתל אביב בשום שעה ביום", כתב עיתונאי "ישראל היום", ערן סויסה, בחשבון האינסטגרם שלו נוכח התמונות האלה, אבל ברור לנו שהסטנדרט פה איננו שיוויוני. הדיון בנשים החוזרות מהים נקשר בדיון ער נוסף שנערך באינסטגרם בשבוע שעבר, ועסק בתקינותו או חוסר תקינותו של קמפיין בגדי הים של עדיקה, מותג הפונה בעיקר לקהל של נשים צעירות, והואשם בייצור של שלטי חוצות פרובוקטיביים מדי, כאלה שעלולים לייצר דימויים לא בריאים עבור נערות. ולמרות המרחק בין השיחה על בגדי הים ואיפה מותר ללבוש אותם והשיחה על בגדי ים ואיך מומלץ למכור אותם - המסקנה נותרה אחת: ירכיים נשיות הן פתייניות ומסוכנות יותר ממקבילותיהן הגבריות.
כלומר, לא סביר שמהומה דומה הייתה מתחוללת סביב צילום של גבר בספידו וגופיה - מראה שגור להפליא בחופי הים, בסביבתם הקרובה ובואו נודה באמת, גם רחוק מאוד ממנה. זו אולי גם אחת הסיבות לכך שירכיו של מיילו ונטימיליה לא באמת חצו את האוקיינוס והפכו פה לאישו: השורטס הנ"ל נראים קצרים יותר מהמכנסיים שנאסר על תלמידות בישראל ללבוש לבית הספר ובאופן כללי, אנחנו מורגלים כבר בירכיזציה של המרחב הציבורי. בעיקר כי תמיד חם פה באיזה עשר מעלות מהרצוי, אבל לא רק. ובכל מקרה, גם אם ההצצה היא זהה, השיפוט הוא כפול - ירכיים של גברים - טוב, ירכיים של נשים - רע. ומדויק יותר: ירכיים גבריות אינן מזיקות בעוד שלירכיים נשיות יש פוטנציאל של הדחה לחטא. פעם נוספת, הירכיים אינן נשפטות לגופן אלא בשל האפשרות הגלומה בהן.