אם האלגוריתם הנכלולי של הרשתות החברתיות עדיין לא טירגט אתכם למותג "תנאור", זה יקרה אחרי קריאת הכתבה הזאת. מתנצלים מראש. מדובר בליין תכשיטים אמוני שכולל את "כל התנ"ך בתכשיט אחד". סלוגן: "לאהוב. לענוד. להתפעל". במסגרת הקונספט, מוזער התנ"ך על שבב סיליקון זעיר והולבש על תכשיט. קהל היעד: 1. אנשים עם קעקוע של פסוק עם שגיאת כתיב בפונט אריאל על הגב. 2. אנשים שאוצרים בקבוקון זכוכית זעיר ובתוכו גרגיר אורז שעליו כתוב שמם 3. אנשים שקונים תכשיטים בדיוטי פרי.
בתקופה האחרונה יש תחושה שהדת אורבת לנו במקומות לא צפויים, התנ"ך כאקססורי, האמונה כעזר עיצובי. אנחנו רגילים למופעים של הדת בחיינו גם כחילונים גמורים, הרי סלעֵי המחלוקת הותיקים בחברה נוגעים לאופנים שבהם הדת מתערבת לנו ביום יום - נישואים וגירושים במדינה, תחבורה ציבורית בשבת, חוק החמץ ועוד הרבה. את כל אלו אנחנו משייכים לתחום הכפייה הדתית. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על הדתה, או לפחות על סוג מאוד מסוים שלה. הדתה היא מונח שנכנס לחיינו בשנים האחרונות ושייך לאזורי החיכוך העדינים. אלו שלא נעוצים בחוק, אלא במנהג. כאלו שכוללים תהליך מזדחל של לחץ שבסופו אנחנו מתוודעים למציאות חדשה אליה נקלענו. את ההדתה הרגילה אנחנו מכירים מצה"ל, מדוכני תפילין ליד בתי ספר, פולמוסי צניעות במוסדות חינוך, הפרדה באוטובוסים בין גברים לנשים או אירועים של הרב פירר בלי שירת נשים. אירועים ספציפיים שיוצרים דיון נקודתי שגווע לאחר כך וכך קטטות נמרצות בפייסבוק ומחאות מכנסונים אידיאולוגיות.
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על האבולוציה של ההדתה. על האירועים שלא יכללו מחאה, רק, אולי, תחושת אי נוחות קלה. המקומות הפוֹפיים, האופנתיים או סתם האזוטריים שבהם דת והדתה תופסות מקום, גם אם לעתים הוא קטן מספיק על מנת שכמעט נפספס אותם. לא קטן כמו שבב סיליקון שעליו מוזער התנ"ך כולו, אבל קטן.
המונים מסוג סלבס
עולם הסלבס שלנו הולך ומתקרב לדת. ובאופן מעניין - גם הדת הולכת ומתקרבת אל עולם הסלבס. התהליך הזה הוא דו כיווני. עמודי אינסטגרם כמו "דתי בידור" על שלל שלוחותיו, יצרו יקום שלם של סלבס דתיים כמו "השדרן הענק מנחם טוקר", "זמר החשמל ישי לפידות" וכמובן "אושיית הרשת שוקי סלומון". מדובר בעמוד אמיתי לגמרי שמדבר בשפה של "ישראל בידור" ושלל פורטלי סלבס, שפשוט שייך ליקום מקביל, של דתיים. אבל פער במארג הזמן חלל מוביל לכך שהיקום הזה מתחיל לזלוג לתוך זה שלנו. אושיות רשת דתיות כמו ליבי נחימובסקי נכנסו למיינסטרים והרב קובלסקי עם "הדף היומי" מנגישים את לימודי הגמרא להמונים, במיוחד המונים מסוג סלבס.
יש התקרבות של דתיים למיינסטרים, והמיינסטרים מצידו עושה את אותה התקרבות אל עבר הדת. התחושה היא שמי שישתנה מכל הסיבוב הזה יהיה בסוף המיינסטרים, ושהוא יכלול, בין היתר, הרבה פחות נשים. כי בואו נחזור לרב קובלסקי לרגע - לימודי הגמרא אצלו, תחת השם "ותן חלקנו", הובילו כבר למיזם סלבס מצליח שבמסגרתו יצאו שני שירים, "שמור עליי" ו"מתחילים מחדש" של "אמני ישראל" שאכן כוללים המון אמנים מוכרים, מאייל גולן ועד הראל סקעת ושלומי שבת, שכולם לומדים אצלו תורה. האמניות, מן הסתם, לא כלולות בשירים ובקליפים. ולכאורה אין על מה להתרעם, מדובר במיזם פרטי שלא קשור לכספי ציבור, ועדיין - המיתוג "אמני ישראל" לא כולל זמרות, הדרת הנשים היא בילט-אין. חבורה של גברים יושבת ביחד ללמוד גמרא ולשיר שירים לאלוהים ובעצם, באיצטלת "קול באישה ערווה", לחדש את אותו בויז קלאב ישן ומדיר שכבר לא לגיטימי בשום פורמט.
התחושה היא שיש רטרו לגל החזרות בתשובה הנרחב של הניינטיז שכלל, בין היתר, את נועה ירון וכוכבי הסדרה "הפוך", שולי רנד, אביתר בנאי ועוד רבים - אבל הפעם בגרסת האינסטגרם. גרסת הלייט הרוחנית והמתחזקת. אביב אלוש, למשל, שומר שבת ומתחזק ובטוח שהקורונה היא סימן לביאת המשיח. אלירז שדה החל להגיע לאירועים עם ציצית וצולם בכמה הזדמנויות עם כיפה, הוא סיפר כי החל לשמור שבת ולהניח תפילין. לי בירן מתחזק והודיע שלא יצטלם לסצנת עירום ב"שעת נעילה", הסצנה בוטלה. יעל בר זוהר התארחה בתכנית של עדן הראל בערוץ עשרים וסיפרה שבבית הם סוגרים טלפונים בשבת. עדן הראל אמנם חזרה בתשובה כבר ממזמן, אבל לאחרונה החל בן זוגה, עודד מנשה, לחבוש כיפה שחורה. שניהם מנחים בערוץ 20.
נמשיך? נמשיך. איתי תורג'מן החל להתחזק בשנתיים האחרונות וגם השף מאיר אדוני, שאף פתח מסעדה כשרה. גם אייל שני פתח מסעדה כשרה, נכון להרגע בלי להתחזק. הזמרת יובל דיין חזרה בתשובה (והחוזר בתשובה יובל דיין חזר בשאלה, סליחה על הפסיכומטרי). רמי קליינשטיין מתחזק והודיע שהוא "עבד של אלוקים", גם עידן חביב מראה ניצני רוחניות. כל הסלבס באקסטזה של שמירת שבת או לפחות מצג של רוחניות והתקרבות לבורא עולם. גם קורין גדעון, שהתחתנה עם חרדי לשעבר, הפכה לספקית סרטי דוקו על השילוב בין השניים ומתבטאת תדיר בעד צניעות, נגד מכנסונים ובעד דוכני תפילין מחוץ לבתי ספר. היא ובעלה פתחו גם מעדניה יהודית (כשרה, ברור). עוד על ספקטרום המתחזקים: לירן דנינו ובעקבותיו גם בת הזוג טיילור מלכוב. עמרי כספי התוודה כי הוא מניח תפילין מדי בוקר. דודו אהרון סיפר שהוא חולם לקבל ליום ההולדת טלפון כשר. מאיה ורטהיימר גילתה לעולם כי היא אומרת מדי יום את ברכת השחר, וגל גדות בראיון לוואניטי פייר אמרה שהבוקר שלה נפתח ב"מודה אני". אפשר להוסיף לרשימת המתחזקים, או לפחות הסקרנים, את סטטיק, עומר אדם, רינת גבאי, מיכל אנסקי, יובל המבולבל ולא תאמינו, אבל אפילו אסף אמדורסקי. כנראה שבאמת יש אלוהים.
התחושה היא שהתחזקות או התקרבות לדת הפכה לסוג של הון רוחני עבור הסלבס. שבגלגול החדש שלה, התחזקות היא קצת מוצר לייף סטייל. סוג חדש של יוגה או תזונה. כל בוקר שייק ירוק ו"מודה אני". אצל רוב הסלבס אין את ההליכה עד הסוף של גל החזרות בתשובה של הניינטיז, הם לא עוברים לבית שמש ועושים שמונה ילדים. הדת היא יותר על תקן קישוט, משהו שאתה נהנה לומר על עצמך, כמו להניח ספרים מסוימים על שולחן הסלון לפני שמגיעים אורחים. טרנד של אנשים שפשוט נורא רוצים להיות מחוברים לעצמם ולרוחניות, וגם יעשו קעקוע של איזה פסוק נחמד שיוכיח את זה, אז מה אם לפי הדת זה בכלל אסור.
גם ללכת עם תכשיט שעליו ממוזער כל התנ"ך, הרי, לא מעיד על איזשהו חיבור אמיתי לתורה. אי אפשר לקרוא שם כלום, זה לא שאנשים יכולים לעלעל בטבעת שלהם בשמואל א'. אפשר לקרוא את הטקסט רק עם מיקרוסקופ שמגדיל פי 10,000. כלומר, זה סתם להסתובב עם הדבר הזה עלינו בשביל ההרגשה או הסימבוליקה או הסגולות, או תחושת ה"מישהו הולך תמיד איתי" שזה הכי - סליחה על הביטוי הטעון - מנשקי קמעות שיש. זה לא דת, ההיפך. זה המקבילה לקעקוע של פסוק, זה קישוט בצורת דת ומסורת.
לקבל על עצמך חצאית
חלק מהחיבורים האלו מרגישים לפעמים קצת מצחיקים, כמעט פרודיים. רבנים של סלבס, נגיד, שהם אנשים שברור שרוצים בעצמם להיות סלבס ומצאו פירצה. הרב מרדכי חסידים למשל, שהתקין מזוזה בבית "האח הגדול", תחביבו המרכזי הוא להשתתף בסלפי עם מפורסמים ואפילו יצא עם אורנה דנינו מ"האח הגדול", לפי מדורי הרכילות. יש גם את הרב והמוהל אבי זרקי, שארגן משמרות קריאת תהילים למען שלומית מלכה כשנפגעה מקורקינט, וגם ניסה להשיג מימון לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו של אמיר פיי גוטמן. זה הרי קומי לגמרי, רבנים שזורמים על ההבל הבלים ובסוף מוצאים את עצמם באייטם של מאקו סלבס מטיילים בירושלים עם פאני בוזגלו בגוזייה.
האייטם הספציפי הזה נתקל בפולמוס על הצניעות והיעדרה, של פאני ובכלל, הצניעות תופסת מקום הולך וגדל בחיינו. בין אם בפולמוס המכנסונים בבית הספר, שבו קורין גדעון התגייסה לטובת הצד המחבק את הצניעות, ובין אם בסלבריטאיות ש"מקבלות על עצמן צניעות" או "מקבלות על עצמן חצאית" כמו מור ממן ועינב בובליל. זאת ההקרבה שלהן. הן רוצות להתלבש חשוף, אבל מכבדות את המסורת ואת אלוהים ולכן מוותרות. במקרה שלהן מדובר בבחירה, אבל בדיוני המכנסונים בבתי הספר הנערות לא "מקבלות על עצמן צניעות" אלא כופים אותה עליהן. צניעות, בכל הנוגע ללבושן של נשים, זה מושג מכובס שמשמעותו האמיתית היא משטור מיני, ריאקציונריות וניסיון שליטה בנשים, שזה הדבר שהכי מקובל לעשות איתן אחרי להדיר אותן לגמרי.
והנה הגענו לפופ האמוני. כולנו שומעים כל היום שירים של דתיים, תחנות הרדיו התמלאו במנעד שלם שנע בין פיוטים לבין פולק ישראלי עדין על אלוהים ובריאה ורוחניות. מכונת הלהיטים שהיא חנן בן ארי כבר מוכרת בכל בית והוא באמת - סליחה על הקלישאה - סוג של גשר, מהלך איפשהו באמצע, מי שלא ראה אותו לא בהכרח יניח מראש שיש שם כיפה. ישי ריבו ויונתן רזאל כבר יותר מפורשים. הז'אנר השתלט על תחנות הרדיו ואמנם על איכותו אפשר להתווכח, אבל לא על כך שתדרי הרדיו שלנו נשמעים בשנתיים האחרונות מחוזקים הרבה יותר מפעם.
ההפרדה מיטשטשת. הרי יש תחנות רדיו דתיות, אבל עכשיו גם גלגלצ נשמעת כמו אחת מהן חלקים נרחבים מהיום. אנשים רוצים לשמוע מוזיקה אמונית, והמוזיקה האמונית בכלל רוצה להיות פופ. התוצאה היא מוצר כלאיים שעובר בכיף את האוזן החילונית. אבל בסוף, בהופעה, נוצר מצב שבו יונתן רזאל מופיע עם כיסוי עיניים כדי לא לראות נשים רוקדות בקהל וזה, סליחה, מטורלל. כי זה כבר מוביל ללא להופיע עם נשים (אהלן חנן בן ארי), או להופעות מופרדות נשים וגברים, או לקליפים של אמנים גברים בלי נשים ומופעים ללא נשים, וזאת הדרה. לא משנה איך תסתכלו על זה וכל טיעוני ה"מה יש, תתחשבו" שבעולם - זאת הדרת נשים. זה לקחת אותנו אחורה. כחילונים, זה מקום מפלה ומיושן שהתקדמנו ממנו כבר ממזמן. ההדתה בפופ האמוני אולי שקופה למאזינים, אבל היא שם. לעתים במילים עצמן, לעתים בכל המסביב, בללכת להופעה מול במה נטולת נשים ואמן קשור עיניים.
ואם הפופ האמוני שייך לגברים, אצל הנשים פורח ענף הפרשות החלה. הן אפילו קצת החליפו את ההשקות. ממנהג ביתי, הפכה הפרשת החלה לצורת בילוי נשית, אירוע, לרוב כזה שמונהג על ידי רבנית וכולל שמות שכל אחת מביאה לנשים שרוצות זיווג, בריאות, פרנסה וכו'. כלומר, מפגש חברתי עם מאפיינים דתיים. לינור אברגיל, או הרבנית ברש מנהלות אירועים כאלו, ובאינסטגרם אפשר לראות סטוריז הפרשות חלה על בסיס שבועי. ממנהג דתי, היא הפכה למנהג חברתי עם זיקה מסורתית.
אם אנחנו כבר בחלות, עושה רושם שגם הכשרות תופסת מקום הולך וגדל בחיינו. מסעדות כשרות של שפים נפתחות בתל אביב, ינון מגל ניסה להוביל חרם על "מאסטר שף" בגלל בישול לא כשר. דווקא עושה רושם שהוא די התמעט בתכנית, פעם היו יותר פירות ים בשלב האודישן (כולל מנה מסקרנת מלפני ארבע או חמש שנים של קלמארי צרוב בבמיה), כיום זה כבר פחות נפוץ, למרות שיבשלו עם בשר וחלב בעונה. בקבוצות אוכל ברשת כמו "אמהות מבשלות ביחד", הריבים הגדולים הם תמיד על נושא הכשרות, קטטות עקובות מדם שעוסקות בשרימפס, שכמובן מאחוריו יש רבדים אחרים - עדתיים ולאומיים - כי אוכל, פעמים רבות, הוא תירוץ להיגעל מהזולת, הוא מסווה מאחוריו שכבות של גזענות.
ההדתה והלאומיות שזורים יחד. יש משהו בלהפוך למסורתיים או לדתיים יותר שהוא גם להפוך ללאומיים או ימנים יותר. ברור שבפועל זה לא גורף, אבל תודעתית השמאל מקושר עם חילוניות והימין עם מסורת ודת ולסמן את עצמך כמסורתי או מתחזק גם הרבה פעמים, לא תמיד, מעיד על מיקום פוליטי. יש בהתחזקות איזושהי חנופה למיינסטרים ולמרכז-ימין, ואולי גם סתם איזשהו ניסיון להרגיש חלק מהעם, לקבל את החיבוק העוטף הזה ותחושת הביחד.
יש תנועה בין תהליכים סותרים בחברה. מצד אחד אנחנו בעד המאבק הלהט"בי שבישראל הוא מתקדם ומשמעותי, גם יש מודעות לפמיניזם ולמי טו, למאבקים ליברליים וסתם לפלורליזם (אנשים פה עטים על קישוטי כריסמס!). ומצד שני יש גם מגמה של התכנסות ולאומנות ובידול ותחושה שבגדול הלכנו ימינה. ההדתה נראית כשייכת לחלק הזה ואולי לעתים - כמו בנושא הצניעות או הפופ האמוני הגברי - כאיזה בקלאש לליברליות.
סביר להניח שרוב הטוקבקים יכללו טייק אוף כזה או אחר על "קצת מסורת, מה כואב לכם?" והתשובה היא כלום. מסורת ורוחניות זה אחלה, אין בעיה גם עם התחזקות כסמל סטטוס, העניין הוא רק עם תופעות הלוואי - הדרה במקום אינקלוסיביות, משטור מיני, ריאקציונריות, לאומנות. המקומות שבהם הרוחניות נוגעת בקרקע, הם אלו שככל הנראה פחות משתלבים בפוסט נלהב ומלא תיוגים ולייקים.