ההודעה הראשונה בוואטסאפ הייתה כאילו "מנומסת". הודעת שרשרת, ככל הודעות השרשרת - כלומר מפוקפקת מבחינת אמינות ומקורה לא ברור. "אני מאוד מצר על מותו הטראגי של סלומון טקה", ואז הסבר על כך שהיו לו מלא תיקים פליליים ושלל קופות שרצים. אתם יודעים איך זה עם המילה "אבל". במשפט שנחצה ב"אבל" תמיד תהיה סתירה בין חלקיו. "אני לא גזען אבל... (משהו גזעני)", "אני תומך במאבק אבל... (משהו לא תומך במאבק)". במקרה הזה, ההנחה המובלעת הייתה "אין הצדקה למותו של הנער האתיופי אבל... (הצדקה למותו של הנער האתיופי)".
אחרי זה החלו לזרום יתר ההודעות. לא צפינו בכולן, למרבה השמחה התמונות בוואטסאפ היו תקולות למשך חצי יום, אבל היו לא מעט. החל מדיווחים פיקטיביים על אישה בהריון שמתה בגלל הפגנת האתיופים (שקר מוחלט, דבר שמעולם לא אירע, איש לא מת בהפגנות האתיופים), וכלה באלף בדיחות וחידודים על שחורים. חחח איזה מצחיק זה אתיופים לא רואים אותם בלילה ולכולם קוראים אברם. בדיחות שיותר משהן גזעניות, הן בעיקר לא מצחיקות. בדיחות של פעם על AMPM ואתיופיות שעושות צמות. כאילו לא התקדמנו עם ההומור מאז האייטיז, שזה גם מצער וגם מעצבן. כי בואו נהיה כנים - על בדיחה גזענית בוואטסאפ אפשר לסלוח כל עוד היא מצחיקה, אבל זה היה שטף של הלצות פח תפלות ומיושנות שהרגיש בעיקר כמו פריקת זעם קולקטיבית על כך שאנשים נאלצו להתמודד עם הנורא מכל ולעמוד בפקק.
וחשוב לומר: אלימות היא לא דבר מוצדק. מחאת האתיופים כן. על מקרי האלימות שאירעו בהפגנות האלו יש לתת דין וחשבון, אבל הם לא העניין. העניין פה הוא שנים ארוכות של אפליה, של הדרה, של התעללות ממוסדת, של יד קלה על ההדק, של להיחשב בעיני השלטון והאזרחים כלא לגמרי בן אדם. של אנשים שאכלו כל כך הרבה חרא מהמדינה שאין להם כבר מה להפסיד ושיישרף הכל. אם קשה לכם להבין את זה - אחלה, זה אומר שזכיתם לא להיות מיעוט שחור במדינה הזאת. אבל המעט שאתם, כלומר אנחנו, יכולים לעשות (אנחנו = שלעולם לא ניעצר ברחוב ונחווה אפליה ושאף פעם שוטר לא ישלוף עלינו אקדח) זה לשבת בפקק ולסתום את הפה.
בזמן שבוואטסאפ השתוללו הבדיחות הגזעניות הנחותות, בפייסבוק - המקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו קצת פחות, התמונה לא כזאת מבודחת. "כאן המחאה איבדה אותי", עלו פוסטים חמורי סבר, שלוו בתמונות כמו "נתקעו בפקקים בדרך לסדנת שוקולד", "מאפיות נותרו סגורות כי לא קיבלו חומרי גלם" או "זוג איחר לחתונתו כי נתקע בפקקים". כולם לא נעימים, באמת קשה בלי לחם כוסמין, אבל זה כבר עיוורון פריבילגי. חוסר יכולת לשים את עצמך בנעליו של האחר, להבין את מצוקותיו. להתאבסס על צרות העולם הראשון שלך - כי זה מה שהן, לחם, פקק ואיחור, זה צרת עולם ראשון - ולהציב אותן לצד אנשים שהבעיות שלהם הן רדיפה, אפלייה ומוות. אבל אין, ולעולם לא תהיה, סימטריה בין אפליה ממוסדת וארוכת שנים לבין חסימת כביש.
עוד מהנעשה בפייסבוק - אנשי ימין שטוענים שהמחאה היא פעולה מתוזמרת של השמאל. היא לא. זה אותו אוטומט מוזר שגורם לימין לחשוב שהשמאל עומד מאחורי כל הפגנה. הוא לא. לא הכל נגד ביבי. האפליה כלפי אתיופים החלה לפני ביבי וכנראה שתמשך גם אחריו, לא כל אחד שטוען שיש פה בעיה מנסה להפיל את השלטון.
במקור, כולם בעד מחאת האתיופים, אבל כל עוד הם לא מרגישים בה. ברגע שהיא נוכחת, קולנית, משבשת, לא מתאימה לנו ללו"ז, פתאום הם קצת פחות. פתאום "הם הגזימו", או הם "איבדו אותי". אז בפייסבוק ובטוויטר - המקום שבו הנראות שלנו חשובה לנו - זה יוצא ככעס על מחאה שגלשה לפסים אלימים. זה מעמיד פנים של תגובה מידתית לאירועים, של הסתייגות מאלימות או מפוליטיקה. אבל הוואטסאפ, שמתנהל כמו כל רשת חברתית רק בפסאדה של מסתורין וחשיכה, חושף את האמת. והאמת היא שלאנשים לא באמת אכפת. שהמחאה לא איבדה אף אחד, כי אי אפשר לאבד מישהו שלא היה שם מלכתחילה. והאמת היא אותה בדיחה גרועה על שחורים שרצה כבר שלושים שנה, והאמת היא אותה גזענות אטומה וישנה.