במערב אין כל חדש (All Quiet On The Western Front)
ארה"ב, גרמניה, 147 דקות
העיבוד הקולנועי החדש ליצירת המופת של אריך מריה רמרק מ-1928 עוקב אחרי פאול בן ה-17, שיחד עם חבריו מצטרף לחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אבל המציאות העגומה של החיים בשוחות מצננת עד מהרה את התלהבותו.
לא יהיה מופרך לומר ש"אין כל חדש במערב" הוא אחד מסרטי המלחמה (או נכון יותר, האנטי-מלחמה) העוצמתיים והמרשימים של השנים האחרונות. הבמאי אדוארד ברגר עשה עבודה אדירה בסצנות הקרב המהפנטות של הסרט ולא מרחם על הצופה מבחינת ברוטאליות וגרפיות, אבל גם מצליח ליצור רגעים קטנים, אנושיים ויפים בתוך כל הגיהינום המהפנט הזה.
הפסקול האדיר של וולקר ברטלמן, הקאסט המשובח והצילום המפעים של ג'יימס פריינד הופכים את החידוש הזה לסרט מלחמה חד פעמי, שממחיש יותר טוב מכל סרט אחר שאני זוכר בשנים האחרונות שמלחמה היא גיהינום. "במערב אין כל חדש" צפוי להגיע לנטפליקס בסוף החודש, אבל לגמרי כדאי לתפוס אותו על מסך ענק, שכן מדובר בהישג אומנותי ענק. (זוהר צלח)
הכפתן הכחול (The Blue Caftan)
מרוקו, צרפת, בלגיה ודנמרק, 118 דקות
נציג מרוקו לאוסקר הקרוב עוקב אחרי מינה וחאלים, זוג מנהלי חנות לממכר כפתנים מסורתיים. עבודה על גלימת כפתן העשויה במלאכת יד דורשת זמן ועמל רב, ובעולם המודרני ללקוחות אין סבלנות להמתין. כדי לעמוד בדרישות המהירות, הם מחליטים לשכור עוזר – מה שמביא את יוסף לחנות. בעוד יוסף מסור ונלהב ללמוד את מלאכת התפירה מחאלים, מינה מגלה במהרה עד כמה מוקסם בעלה מנוכחותו של הצעיר.
סרטה של הבמאית מרים טוזאני זכה בפרס פיפרסקי (תא המבקרים הבינלאומי) בפסטיבל קאן ולא בכדי. הוא צבעוני ועשיר מאוד, ומצליח לגעת בצורה עדינה ומרגשת בהומוסקסואליות בחברה המרוקאית, ובנוסף עוסק בצורה חכמה וכנה באומנות של הכנת כפתנים בעידן המודרני.
הופעות המשחק האדירות של לובנה אזבאל וסלאח בקרי מעצימות את הסרט, שהולך למחוזות מאוד מפתיעים ומסקרנים עד לסיום עוצמתי. החיבור של ישראל לתרבות המרוקאית יחד עם הדרך שבה הסרט נוגע באהבה, צפויים להפוך אותו לאחד מלהיטי הפסטיבלים. (זוהר צלח)
שיר אהבה (A LOVE SONG)
צרפת, 81 דקות
דייל דיקי היא לא כוכבת קולנוע. היא (בלשון המעטה) לא נראית כמו כוכבת ולא מתנהגת כמו כוכבת, וזה ניכר בכל הופעה שלה - אבל היא שחקנית גדולה. לא מדובר בסלבית, אבל בעשורים האחרונים ראינו אותה בסרטים מועמדים לאוסקר ("קר עד העצם"), סדרות בנטפליקס ("לא ייאמן") ושאר להיטים ("פאלם ספרינגס"), בלעדית בתפקידי משנה קטנים וגונבי הצגה. "שיר אהבה" הוא אירוע קולנועי מבורך פשוט בגלל שהוא נותן לדיקי הזדמנות לככב כמו שבאמת מגיע לה. היא מגלמת כאן את פיי, אישה מבוגרת שחיה בקראוון מבודד באמצע שומקום ומחכה. למי? לאהבת חייה הפוטנציאלית, שאמור להגיע, מתישהו.
כמו סרט פסטיבלים ראוי לשמו, "שיר אהבה" דל בהתרחשויות. עד שמגיעה אותה אהבה גדולה היא מכינה קפה, דגה סרטנים ומפטפטת בלקוניות עם עוברים ושבים (היא סטטית בקראוון שלה, הם באים והולכים). זה לעיתים נדירות משעמם, ורוב הזמן מרתק. גם בזכות הגישה המינימליסטית והיעילה של הבמאי מקס ווקר-סילברמן, שמספר בעידון ובאלגנטיות סיפור קטן ומרגש על אהבה וטבע, אבל בעיקר בזכות הליהוק החד-פעמי של השחקנית הראשית. לאישה הזאת יש נוכחות מהסוג שיכולה להפוך סצנה פשוטה, במהלכה הדמות בגילומה יושבת ומקשיבה לשיר, לרגע בלתי נשכח. אין קלישאה מעייפת יותר מ"פרצוף שכל קמט בו מספר סיפור", אבל מה נעשה - לדיקי יש פנים שמספרות סיפור גם בלי שתוציא הגה מהפה, וזה סוג של קסם. כל מי שמגדיר את עצמו כחובב ז'אנר שחקניות האופי המבוגרות והמוכשרות חייב לעצמו את הסרט הזה, שנעשה כנראה בתקציב של מנה פלאפל - אבל עובד נפלא בשיטת הפחות-זה-יותר. בסך הכל, "שיר אהבה" הוא הפתעה קטנה ושוברת לב. (זוהר אורבך)
משרה מלאה (Full Time)
צרפת, 88 דקות
"משרה מלאה" הוא סרט על אישה שאני מכיר ואוהב. לא פגשתי את הגיבורה הזאת, ז'ולי רואה, אף פעם, אבל אני רואה את דומותיה מדי יום, ותמיד הרגשתי שמגיע להן סרט. ז'ולי היא חדרנית ראשית בבית מלון יוקרתי בפריז, גרה בכפר קטן בפאתי העיר הגדולה (אבל לא מספיק קרוב אליה), מגדלת לבדה שני ילדים היפראקטיביים, ונלחמת על חייה מדי יום. האקס לא משלם מזונות, המשכנתא לוחצת, הבוסית מנדנדת, לבייבייסטר נשבר, אבל גרוע מכל: זרועותיה השונות של התחבורה הציבורית בפריז כמו התאגדו ישירות נגד ז'ולי במיוחד כדי שתאחר לכל אחת ממיליון מחויבויותיה. שביתות, איחורים, תקלות, מה לא. ז'ולי, אישה עם שני תארים, נמצאת בתהליכי מיון לעבודה שיכולה להחזיר אותה למגזר העסקי - אבל שוב, היומיום הזה עומד עליה לכלותה, ונדמה שכל משימה חדשה היא קרב של ממש.
"משרה מלאה" הוא לא סרט פסטיבלים היפר-ריאליסטי ואיטי על חיי היומיום, אלא מותחן מורט עצבים על הלוגיסטיקה שמנהלת באכזריות את החיים של האישה שבמרכזו. לור קלמי, שחקנית שלא ראיתי עד היום ואשמח מעכשיו להירשם למועדון המעריצים שלה, מגלמת את ז'ולי באמינות מינימליסטית. היא עושה את זה בצורה כל כך מעוררת הזדהות, שלרגע צהלתי בקול רם באולם מלא אנשים כשדמותה הספיקה לאוטובוס שלה בזמן. "משרה מלאה" הוא מהסרטים הנדירים האלה שבהם אין דקה מיותרת, שזה הישג כשלעצמו; העובדה שהוא נותן לאימת התחבורה הציבורית את הטיפול הקולנועי והדרמטי שמגיע לה זה בונוס נפלא. ממצטייני הפסטיבל, וצפיית חובה בשביל כל מי שאי פעם נהרס לו היום בגלל רכבת שאיחרה. (זוהר אורבך)
סוסיו של אלוהים (Horses Od God)
מרוקו, צרפת, בלגיה, 117 דקות
סרטו של נביל יעיש נולד בעקבות התקפות הטרור הקטלניות על קזבלנקה בשנת 2003. הוא מתרחש בסידי מומן, שכונת עוני בפאתי העיר המרוקאית ומתמקד באחים יאשין וחמיד שנאלצים להתמודד עם מציאות מורכבת. כשחסין - שהספיק להסתבך ולהיכנס לכלא - משתחרר ממאסר, הוא חוזר אדם שונה. הוא הצטרף לתנועת אסלאם פונדמנטליסטית שהולכת וצוברת כוח בקהילה, וגורר אחריו את יאשין.
"סוסיו של אלוהים" מתקיים בעצם כסוג של שני סרטים נפרדים – הראשון מעין סרט התבגרות או דרמה משפחתית די מוצלחת, והשני עוסק בסוגיית האסלאם הקיצוני. החיבור בין הסרטים האלה עובד חלקית והסרט מאבד מעט גובה במערכה האחרונה, אבל הוא מספיק מעניין, מלא ברגעים קולנועיים יפים ובתצוגות מרשימות - ובעיקר מעביר בצורה נהדרת את הקלות שבה אנשים שאין להם ממש תקווה יכולים למצוא אותה בקיצוניות דתית. "גן עדן עכשיו" גרסת מרוקו. (זוהר צלח)
בערה (Harka)
צרפת, גרמניה, בלגיה, לוקסמבורג, טוניסיה, 85 דקות
"בערה" אינו סרט קליל שרואים על הדרך וממשיכים הלאה עם שיר חדש בלב. מדובר בסיפורו של עלי, צעיר תוניסאי שמנסה לפרנס את אחיותיו במכירת דלק לא-חוקית, ונכשל בכך כל יום מחדש. הבית תכף מעוקל, עבודה לגיטימית ומים זורמים הם חלום לא מושג; עלי הולך ונדחף ליוזמות מטופשות במקרה הטוב ומסוכנות במקרה הסביר, במטרה להביא כמה דינרים הביתה בשביל אוכל, מים וקורת גג.
כמו סרטים רבים שהיו אופנתיים בסצנת הפסטיבלים בעשורים האחרונים, "בערה" מתעקש שלא נפספס שמדובר בפיסת חיים ריאליסטית מדממת, סרט שמבוסס על מיליון סיפורים אמיתיים. בתחילת הסרט זה היה קצת מעיק, אבל בהמשך, כשעלי הסתבך יותר ויותר, הקצב הלך והתגבר - והדאגה שלי לבחור הנואש שבמרכז הסרט הלכה והתחדדה. רוב הזמן "בערה" הוא דרמה חברתית קשוחה; לרגעים הוא מותחן הישרדות יעיל במיוחד. החרדה שהוא משדר עובדת בעיקר בזכות הופעתו הראשית האדירה של אדם בסה הצרפתי: עלי היה כל כך אמין ואנושי שהנחתי לרגעים שהוא מגולם על ידי נון-אקטור שנשלף מהרחוב הישר לסט הצילומים (אם כי בסה הוא למעשה שחקן מנוסה, שכבר הסתחבק עם כוכבים הוליוודיים כמו כריס המסוורת' ודיוות צרפתיות כמו נטלי באייה). התפקיד שלו כעלי הוא דיוקן מדויק ומתסכל של גבר שהנסיבות החברתיות והאישיות שנקלע אליהן דוחקות אותו אל הקצה ואז מעבר לו. מי שמעוניין בקולנוע אופטימי ומרומם נפש, מוטב שיתרחק מהסרט הזה כמו מאש; מי שפה בשביל אמנות פוליטית, ישירה ולא מתפשרת חייב לעצמו את "בערה". ואם אתם אכן כאלה, תתכוננו לאחת מסצנות הסיום הכי קשוחות שאי פעם הוקרנו בחיפה הנינוחה. (זוהר אורבך)
גברת האריס נוסעת לפאריס (Mrs. Harris Goes to Paris)
בריטניה, 115 דקות
"גברת האריס נוסעת לפאריס" לא בהכרח שייך לפסטיבל. לא בקטע רע, אגב - מדובר באחד הסרטים הטובים שמוקרנים בו - אבל קולנוע פסטיבלי נתפס בעינינו כמתוחכם, חשוב, מורכב. "גברת האריס", לעומת זאת, הוא אגדת ילדים המכוונת למבוגרים.
השנה: 1957. המקום: אנגליה. הגיבורה שלנו: איידה האריס, עוזרת בית שמגלה שבעלה שנעדר מאז מלחמת העולם השנייה אכן מת, ובעקבות שורה של צירופי מקרים משמחים נופל לידה סכום כסף משמעותי (בסטנדרטים שלה). איידה מחליטה להשתמש בו בשביל המטרה הנעלה החדשה שלה: לטוס לפריז ולקנות שמלת קוטור של דיור, שתגרום לה להרגיש יפה מבחוץ בדיוק כמו שהיא יפה מבפנים. וגברת האריס באמת יפה מבפנים. היא הפיה הסנדקית שלומדת שמותר לה להיות גם סינדרלה: מלאת טוב לב ובעלת גינונים של גננת נחמדה, איידה מתחבבת כמעט על כל מי שהיא פוגשת במסעה בדרך לשמלה המיוחלת, בין אם מדובר בבטלנים הפריזאיים ובין אם מדובר באציליה.
וזה מרגש. פסטיבלי קולנוע מלאים בסרטים חמורי סבר על כל מה שהופך את העולם שלנו למקום גרוע יותר, ולכן כל כך משמח לראות סרט פיל-גוד שמספר על אישה שמטרתה לעשות טוב, ועל האנשים שהיא מעוררת בהם השראה. זה היה יכול להיות סרט חביב לצפייה מנומנמת בנטפליקס (ויכול להיות שזהו אכן גורלו), אבל הוא משתדרג בזכות שתי שחקניות ענקיות שכיבדו אותו בנוכחותן: לזלי מאנוויל ואיזבל הופר. מאנוויל היא שחקנית בריטית ותיקה עם מועמדות לאוסקר (על "חוטים נסתרים"), והיא מביאה רצינות ומורכבות לדמותה הוורדרדה של איידה האריס. מולה, בתפקיד המנהלת המרושעת של בית האופנה דיור, מככבת איזבל הופר האגדית, ומזכירה שהיא גם יודעת לעשות קומדיה כמו גדולה. זה סרט נאיבי, לעיתים קרובות דבילי, אבל הוא מלא בשמחת חיים מדבקת עבור כל מי שירשה לעצמו להידבק בה. כל צופה שמעוניין בסיפור קסום, מתקתק ואופטימי ימצא בו את מה שהוא מבקש, ועם הופעה של לוקאס בראבו מ"אמילי בפריז", זה בהחלט הדבר הכי קרוב שתמצאו בפסטיבל ללהיט ההוא של נטפליקס. (זוהר אורבך)
יום החתונה (The Wedding Day)
פולין, 133 דקות
אם היה צריך לנסח אזהרת טריגר ל"יום החתונה", סרטו של הבמאי הפולני הפרובוקטיבי וויצ'ך סמז'ובסקי, זו הייתה אזהרה ארוכה מאוד: טריגר שואה, טריגר התעללות בבעלי חיים, טריגר אלימות גרפית, טריגר חתונה שהשתבשה (חתונה שואה, סליחה). אבל אם אתם חושבים שאתם יכולים להתמודד עם כל אלה - יחד - אז "יום החתונה" הוא כנראה אחד הסרטים הכי מעניינים שתראו השנה בפסטיבל.
"יום החתונה" מתחיל עם הגעתם של שני נציגים מהשגרירות הישראלית המבקשים לבשר לאנתוני וילק הקשיש כי הוא הוכר כחסיד אומות עולם, בעקבות מכתב שכתבה אישה יהודייה שאותה הציל בזמן מלחמת העולם השנייה. בהתחשב בכך שההודעה מגיעה ממש ביום חתונת נכדתו קאשה, שנמצאת בהריון מתקדם ומקווה להתחיל חיים חדשים עם בחיר ליבה בארץ אחרת, אפשר היה לחשוב שתהיה כאן שמחה כפולה. אבל שרשרת האירועים שבאה אחר כך הופכת את הכול לחלום בלהות מתמשך, העובר בין החתונה המסויטת בפני עצמה, להסתבכויות של האב ריז'ק, בעליה של משחטת חזירים המסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, להבזקים מהעבר של אנתוני, שהתאהב בנערה יהודייה בתחילת שנות ה-40 וכעת נזכר בכיבוש הגרמני, בפוגרום שעשו בני הכפר שלו ובכל הזוועות שעדיין קבורות ממש מתחת לחווה המשפחתית.
עבור צופים ישראלים, הנושאים שבסרט מזעזעים אבל לא בהכרח חדשים או מעוררי מחלוקת. חשיבות סרטו של סמז'ובסקי, שזכה השנה להצלחה קופתית מפתיעה בפולין, טמונה בהתעקשות שלו לעמת את הפולנים של היום עם העבר המדמם שלהם ולהציב בפניהם מראה שמציגה גם את המחיר שהם משלמים על ההדחקה: שחיתות מוסרית חסרת מעצורים. (מאיה לקר)
מסדרונות הכוח (The Corridors of Power)
ארה"ב, ישראל, גרמניה, צרפת, 135 דקות
הבמאי הישראלי דרור מורה, שעומד מאחוריי שניים מסרטי הדוקו הפוליטיים החשובים והטובים של העשור הקודם, ("שומרי הסף", שגם היה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ו"הגורם האנושי"), חוזר עם סרט חדש שמבקש לבחון את מדיניות ארה"ב מול מקרים של רצח עם. נקודת המוצא של הסרט היא השואה, וחוסר ההתערבות של ארה"ב ברצח העם הנורא בהיסטוריה, והיא ממשיכה עם בחינת ההבטחה של "לעולם לא עוד" מול מקרים אחרים של ג'נוסייד כמו ביוגוסלביה, רואנדה, לוב וסוריה.
גם כאן מורה שם את המרואיינים שלו במרכז. בין המשתתפים נמצאים בכירים בפוליטיקה האמריקאית - כמו מזכירי מדינה לשעבר (בהם קולין פאוול ומדליין אולברייט, שהלכו לעולם מאז הצילומים) וכן שורה של בכירים נוספים, ביניהם אנתוני בלינקן וסמנתה פאוור, שמתגלה כדמות טראגית ומרואיינת פשוט מהפנטת. המקרים והשאלות המוסריות הקשות שמעלה מורה בסרט, לצד היכולת שלו להוציא מאותם בכירים ראיונות מרתקים ועדיין לשמור על על איזון ולא לפעול מתוך פוזיציה פוליטית (אבל כן לבקר כשצריך), מחזיקים אותו נהדר במשך שעתיים ורבע. כן, התמונות והסרטונים שמלווים את הסרט קשים, אולי קשים מדי, אבל הם משרתים את המסקנה הברורה של הסרט - "לעולם לא עוד" היא לא יותר מהבטחה ריקה מתוכן. (זוהר צלח)
מלחמות חדי הקרן (Unicorn Wars)
ספרד, צרפת, 91 דקות
כל מי שאוהב את הקולנוע שלו מטורלל, ביזארי, מצחיק ומטריד ימצא את מבוקשו ב"מלחמות חדי הקרן". זהו לא סרט לכל אחד, אבל מי שיעבוד עליו הקטע של "מלחמות חדי הקרן" יעוף. זהו סרט אנימציה ספרדי שמתרחש בעולם המתקתק והחמוד של סדרות וסרטי הילדים שגדלנו עליהן: צבעים בוהקים, יערות קסומים, דובונים מתוקים וחדי קרן יפהפיים. אבל מהר מאוד מובהר לנו שפה זה לא הטלטאביז: הדובונים המתוקים הם אויביהם המרים של חדי הקרן, והסרט עוקב אחרי מלחמת החורמה בין שני הגזעים האויבים. במרכזו שני אחים - כחולי ושמנמני (כן, אלה השמות, הלאה). האחד צמא דם ואכזר, השני רך ואוהב בריות. האחד נהיה למנהיג המלחמה נגד חדי הקרן, והשני מנסה לקדם פיוס והחלמה. זה ייגמר בהמון דם. זה מבריק.
"מלחמות חדי הקרן" אינו הראשון שעלה על כמה שמצחיק לתת ליצורים חמודים להתנהג כמו בסרט של טרנטינו. "Happy Tree Friends", למשל, היה סנסציה כבר לפני עשרים שנה, ואחריו תכנים מצוירים רבים אהבו להתחפש ליצירות מתוקות לילדים רק כדי שנגלה שהן למעשה קשות לצפייה גם למבוגרים שבינינו. אבל "מלחמות חדי הקרן" בכל זאת מרגיש כמו משהו חדש לגמרי: אפוס מלחמתי, קודר, קשוח ואמנותי עם גילוי עריות, קניבליזם, רצח ועוד מרעין בישין. זה מצחיק נורא, עד שבאיזשהו שלב החוץ הדובוני והמצויר מפסיק להיות מרכז הכל, ואתה נשאב לחלוטין לפנטזיית המלחמה המחליאה והטריפית הזו, והסרט נהיה למסמך אנטי-מלחמתי קשוח ואינטנסיבי. זה אפקטיבי, זה עצוב ובזכות האנימציה המהממת, זה גם מרהיב לצפייה. מומלץ למי שיבוא בראש פתוח לסרט על חבורת דובונים מתוקים עם גישה של מ"פ מורעל במיוחד. (זוהר אורבך)
צעירים לנצח (Forever Young)
צרפת, 126 דקות
"צעירים לנצח" הוא סרטה החדש של הבמאית-שחקנית הוותיקה ולריה ברוני-טדסקי, והוא כמו הגרסה הצרפתית והרצינית של "תהילה" – קבוצת צעירים יפים ושאפתנים מגיעים לבית ספר יוקרתי למשחק, בניהולו של הבמאי פטריס שרו (בית הספר למשחק בו ברוני-טדסקי באמת למדה בנעוריה). הצעירים האלה לא פה כדי להיות כוכבים, חלילה: הם באמת ובתמים רוצים להיות שחקנים גדולים. במרכז האירוע עומדת סטלה, בת עשירים שמגלה את העולם אמיתי בשעה שהיא לומדת איך להעמיד פנים כמו גדולה. השנים הן שנות השמונים, עם כל ההרואין, הקוקאין והמגפות הנלוות אליהן. ובניגוד לכל מה שראינו ב"תהילה", יש כאן פחות גלאם והרבה יותר כאב.
ועדיין, יש פה חדווה. האומנות והמלאכה שהחבורה האקסקלוסיבית הזאת לומדת היא חלק מהותי מהעלילה, אבל היא לא הכול. הבשר האמיתי של הסרט הוא בחברות ובאהבה שנרקמת בין כל החבר'ה. או, במילים אחרות: מדובר בחבורת צרפתים מושכים שמכלים 90% מזמנם על סמים, סיגריות וסקס, וברוני-טדסקי גורמת לזה להיראות כמו הדבר הכי מרגש בעולם. היא קולנוענית חדה, ולפעמים נראה שהעשייה שלה מתרשלת בכוונה: הצילום קליל ומשוחרר כאילו הצלם מחשב את צעדיו בזמן אמת, העריכה אקראית וקלילה. כל אלה בונים סרט שמרגיש חסר אחריות ומשוחרר כמו גיבוריו, במיוחד בזכות צוות השחקנים הנהדר שמעטר את הסרט. נדיה טרשקביץ בתפקיד הראשי שובת לב ומוכשרת, אבל זו קלרה ברטו המהממת שאחראית לדמות הכיפית והעסיסית ביותר בסרט - חברתה הטובה של סטלה שלא רואה בעיניים.
ההתחלה מבריקה, האמצע נמרח באיזשהו שלב – במיוחד כשהסרט מתעקש להתעכב על מערכת היחסים הרעילה של סטלה עם בן זוגה, הסטודנט הנרקומן למשחק (סופיאן בנסר המצוין). הסרט באותה מידה מרגיש גם קצת נטול סוף, אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד הסרטים המקסימים והקשוחים שראיתי השנה: ככל שהוא נמשך, האפקט הרגשי שלו הולך ומתחדד, גם כיצירה כיפית על סטודנטים חרמנים למשחק וגם כסרט סמי-אוטוביוגרפי וחזק על אמנים מתחילים. כל פרנקופיל חייב לעצמו את הסרט הזה. (זוהר אורבך)
הבית שלנו (Utama)
בוליביה, אורוגוואי, צרפת, 87 דקות
סרט הביכורים של אלחנדרו לואיזה גריסי עוקב אחרי ירחיניו וסיסה, זוג קשישים שחיים ברמת אלטיפלאנו בהרי האנדים שבבוליביה, שסובלת מבצורת ארוכה. רוב התושבים כבר עזבו, אך הם עדיין שם, חולקים שגרת חיים מסורתית ומתישה של טיפול בעדר למות, שאיבת מים מהבאר, ארוחות דלות ושתיקות ארוכות. הנכד, קלבר, מודאג בגללם ומגיע לביקור כדי להפציר בהם לעזוב - ומעמיד אותם בדילמה לא פשוטה.
אם הייתי צריך להמליץ על סרט אחד שחייבים לתפוס על המסך הגדול בפסטיבל, הרי שמדובר בסרט היפהפה הזה - קודם כל כי מבחינה ויזואלית הוא לא פחות ממדהים. השימוש בצילום רחב והבחירות של הצלמת ברברה אלוורז מולידים שוטים עוצרי נשימה, שהם בקלות מהיפים שנראו השנה בקולנוע. לצד הוויזואליה המדהימה, "הבית שלנו" מצטיין בשתיקות ובסאבטקסט יותר מאשר בדיאלוגים, הרבה בזכות בחירתו של הבמאי לקחת לתפקידים הראשיים נון-אקטורס, שמוסיפים המון אותנטיות לסרט.
מדובר בסרט עדין ומפוקח על משבר האקלים וספציפית יותר על הגירת אקלים, נושא שהקולנוע עדיין לא עוסק בו מספיק וכזה שצפוי להפוך למרכזי יותר בחיים של כולנו עם הזמן. גריסי מצליח בחוכמה לספר כאן סיפור משפחתי נהדר, שהופך לדיון דורי מרתק על ההתמודדות עם אותו משבר אקלים כשמצד אחד ירחיניו, שלא מוכן לשמוע על עזיבת המקום שבו הוא חי כל חייו, ומצד שני נכדו, שמסביר לסבו ולנו שהעולם כבר לא נראה אותו הדבר. (זוהר צלח)
טפיפה (Piaffe)
גרמניה, 86 דקות
סרט הביכורים של אמנית הוידאו-ארט אן אורן, שנולדה בתל אביב, עוקב אחרי אווה שמחליפה את אחותה זארה, הסובלת מהתמוטטות עצבים, כאמנית פולי. כשהיא נאבקת לייצר את הצלילים הנכונים עבור פרסומת העוסקת בסוס, זנב של סוס מתחיל לצמוח מגופה. אווה, שמוצאת תחושה של עוצמה בזנב, נפתחת לחיים, מפתה בוטניקאי ועוסקת במשחקי מין ארוטיים.
את האמת? קצת קשה לנתח את "טפיפה" אחרי צפייה אחת, שכן לפחות בעיניי מדובר בסרט שכל צופה יקרא ויפרשן אחרת. מה שכן אפשר לומר בוודאות הוא שמדובר בצפייה מאתגרת (במובן הטוב של המילה), לא רק בגלל התוכן המיני והביזארי, אלא גם בגלל הקולנוע והנרטיב, שלרגעים מרגיש קצת יותר מדי אינטיאיטיבי ופחות מדי קוהרנטי. מה שכן, צריך להעריך את התעוזה של אורן, שיוצרת כאן סרט מעט מרתיע, אבל כזה ששואב אותך לתוכו ומכריח לצאת איתו למסע מאוד ייחודי על שונות, התגלות מינית וכמובן טבע. לא כולם ימצאו את עצמם בסרט הזה, וסביר להניח שחלק מהצופים לא יתחברו אליו, אבל מי שיתמסר אליו ויפתח את הראש יגלה יצירה רדיקלית, מאתגרת ומרתקת שלגמרי מצדיקה צפייה על המסך הגדול. (זוהר צלח)
סרג'יו ליאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה (Sergio Leone - L'italiano che inventò l'America)
איטליה, 107 דקות
"סרג'יו ליאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה" הוא סרט אידיאלי עבור פסטיבלי קולנוע. רבים הם האנשים שלא אמליץ להם עליו: הוא אקדמי, הוא נישתי והוא מורכב בעיקר מצילומי מדיום-שוט של אנשים שמדברים על במאי הקולנוע האיטלקי והגדול, סרג'יו ליאונה. אבל הסרט הזה הוא צפיית חובה עבור מי שאהבת הקולנוע מפעמת בעורקיו והשיערות שעל עורפו סומרות כשהוא שומע נעימה של אניו מוריקונה שמתנגנת לרקע נוף מדברי. זהו סרט שמנסה לספר את סיפור חייו של ליאונה, במאי בן במאי שראה את איטליה בימים של מלחמת העולם השנייה וברא בה את האמריקה שתמיד חלם כילד שרואה את המערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד. הסרט מנסה להבין מה בעצם הופך את הקולנוע של ליאונה לקולנוע שלו, ומביא כמה מהבמאים הגדולים בעולם כדי להציע תשובות שונות: ספילברג, טרנטינו, סקורסזה, איסטווד, דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום"), דמיאן שאזל ("לה לה לנד"), בנוסף ללהק של אנשי צוות ושחקנים שהשתתפו בסרטיו ומספרים את הסיפורים שלהם עליו.
אין כאן סקופים מסעירים, אבל יש כאן דיון מעניין בעבודתו של במאי גדול שידע לברוא עולם יותר טוב מרוב הבמאים שאי פעם ניסו זאת. בטריק ויזואלי יפה, כל מרואיין ומרואיינת מוצגים בסרט באמצעות קלוז-אפ צמוד לעיניו, בדיוק כמו בסצנת השיא של "הטוב, הרע והמכוער", ואמנם הסרט פחות מסעיר קולנועית כמו אותה קלאסיקה אדירה, מצחיקה ומרגשת, אבל הוא הזדמנות נדירה לשמוע חבורה של אנשים שמדברים על קולנוע ועל מי שהצטיין בו בתשוקה אדירה. העובדה שהבמאי פרנצ'סקו זיפל הספיק לראיין את אניו מוריקונה לפני שהלך לעולמו היא נס גלוי, ומחווה חיונית למלחין האדיר שהפך את סרטיו של ליאונה ליצירות המופת הגדולות ביותר במדיום. (זוהר אורבך)
ושתי אזהרות:
בתולים (Betulim)
ישראל, 120 דקות
בשנים האחרונות נכנסה ללקסיקון שלנו מחמאה די קשוחה כשאנחנו באים לתאר סרט ישראלי מוצלח: "זה לא נראה כמו סרט ישראלי". למה? כי במשך שנים סרטים ישראליים נראו אותו הדבר: פריפריה, משפחות במשבר, סקס מביך. עם השנים ראינו צדדים אחרים, מצחיקים, חו"ליים וכיפיים של הקולנוע המקומי. ולכן קצת קשה לראות את "בתולים" של מאור זגורי, שיש לו מניירות שהקולנוע המקומי הספיק להתנער מהן. זה לא כדי לומר שמדובר בהכרח בסרט רע: מאור לוי בתפקיד הראשי (מוכר בינתיים בעיקר כאלי מ"בני אור") עושה עבודה מעולה בתפקיד תובעני של נער צעיר שמנסה להבין מה זה סקס ואיך עושים אותו, הצילום זוכה האופיר של בועז יהונתן יעקב עוצר נשימה ביופיו, וישנן כמה וכמה סצנות שמוכיחות שהיוצר של "זגורי אימפריה" יודע איך מרימים יצירה קולנועית וירטואוזית. אבל גם יש כמה סצנות שמוכיחות את ההפך.
בקריאה שטחית של הסרט, "בתולים" הוא סיפורו של נער שמנסה ללמוד איך לאונן, וזה לא באמת סיפור שאפשר לספר בלי להעיק. זאת כנראה הכוונה, אבל זה לא מונע מהצפייה בלוי הצעיר עובד קשה לקראת המטרה הנעלה הזאת להיות פחות קשוחה, ולא הרגשתי שלכל הקרינג' הזה הייתה איזושהי פואנטה. זה באותה מידה מצחיק - אני יכול לומר שהקהל שלצידי בהחלט צחק (להגנתנו ייאמר שבדיחות אוננות יכולות להיות מאוד מצחיקות גם אם עברת את כיתה ח'). ובכל זאת, התחושה העיקרית הייתה של אי-נעימות נטולת תוכן.
אי הנעימות לא מסתכמת באוננות, ובסצנות ארוכות אנחנו גם רואים את משפחתו הבלתי-מתפקדת של הנער הולכת ומידרדרת לכדי משבר מהסוג שראינו כמוהו בקולנוע המקומי יותר מדי פעמים. בנוסף לכך, הסרט גם מנסה להשתמש בטריקים פסיכולוגיים משל היה "מועדון קרב": האם המתרחש בסרט קורה באמת, באותו מושב נידח בערבה? האם מדובר בחלום? בסיוט? יכול מאוד להיות. האם אכפת לי? לצערי הרב, לא. זה לא תרם לסרט, לא גרם לו להיראות עמוק או חכם יותר, אלא בעיקר האריך אותו שלא לצורך. ב"בתולים" יש המון תעוזה וכישרון (בנוסף ללוי הצעיר והמצוין, עומד לצדו עמוס תמם בתפקיד מרשים כאביו הקשוח), אבל מדובר בסופו של דבר בסרט ארוך מדי שחסרונותיו מאפילים על יתרונותיו. (זוהר אורבך)
אל הצפון (To the North)
רומניה, צרפת, יוון, בולגריה, צ'כיה, 123 דקות
במוקד הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי משנת 1996, נמצא ג'ואל - מלח פיליפיני ירא שמיים. באמצע המשמרת שלו על סיפון אוניה שעושה את דרכה לארה"ב, ג'ואל מגלה את דומיטרו, נוסע סמוי רומני שעלה לסיפון במטרה להגיע לאמריקה. הוא יודע שהקצינים הטאיוואנים עלולים להשליך את דומיטרו אל האוקיינוס, ומחליט להחביא אותו, כאות להכרת התודה שלו כלפי אלוהים - מה שמתגלה במשימה מאתגרת במיוחד.
לצערי, יצאתי מהסרט עם תחושת אכזבה. זה לא שמדובר בסרט רע, אלא בסרט מפוספס. "אל הצפון" כן מצליח למתוח ולעורר אימה לרגעים, ומציג הופעות משחק מרשימות, אבל הוא סובל מהרבה יותר מדי חלקים משמימים ולא מנצל מספיק את הלוקיישן שבו הוא מתקיים. הדילמות המוסריות שעולות בסרט מעניינות, אבל איכשהו הוא לא מצליח להוציא מהן תובנות מעניינות או עמוקות מספיק, ובטח שלא להשאיר חותם על הצופה. (זוהר צלח)
