"כשמישהו תוקף אותך או מאיים על חייך, אתה קודם כל קופא", אומרת התסריטאית אנסטסיה מטשקו. "הדבר השני שאתה עושה הוא לברוח. והדבר השלישי שאתה עושה זה לתקוף בחזרה. עכשיו אני בשלב השני. בורחת".
וכל כך משונה לחשוב שאישה שתענה לך תשובה כזאת לשאלה כמו "מה שלומך?" למעשה כתבה סרט ילדים חמוד ונאיבי כמו "ספיי דוג" (שנקרא במקור "Foxter & Max"). הסרט האוקראיני מגיע אלינו כשנתיים אחרי שעלה לאקרנים במולדתו, ובזמן הצפייה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הרחובות בהם משוטטים מקס (גיבור הסרט) ופוקסטר (בן לווייתו הסופר-כלב) עדיין עומדים על תילם. תהיתי אם מקסים סמצ'יק, השחקן החתיך שמגלם את אחד מבני בריתו של מקס, גויס להילחם (האינסטגרם שלו ממשיך להתעדכן בינתיים).
קולנוע כמעט תמיד מהווה הוכחה לכך שיש אנשים שעמדו פעם מול מצלמה, ויש אנשים שעמדו מאחוריה, וכולם התכנסו כדי לספר סיפור. במקרה של "ספיי דוג", שני האנשים שעמדו מאחורי המצלמה הם אנסטסיה מטשקו ואנטולי, בן זוגה. אנסטסיה כתבה את הסרט (יחד עם טניה חודקיבסקה וסקוט פריסיאן), אנטולי מטשקו ביים אותו. עד לפני שבועיים הם חיו בקייב. כעת הם נמצאים בעיירת חוף ליד בורגס שבבולגריה.
"הבנו שהעולם כולו השתנה כשהתעוררנו לקול הפצצות והחלונות הרועדים", אומר אנטולי בשיחת זום עם mako תרבות שמתקיימת ממקום מבטחם בבולגריה. "הבנו שאנחנו חייבים לעבור את הגבול בגלל שאנסטסיה קלסטרופובית; אחרי הלילה הראשון במקלט, היו לה התקפי חרדה".
אני לא יכול להפסיק לראות את כל הדיווחים ואת התמונות. מה אני כישראלי לא יכול להבין? מה אני לא רואה שאתם רואים?
אנטולי: "כששומעים את האזעקה. הדקות אחרי האזעקה, כשאתה מחכה למשהו שיקרה. קשה להבין את זה אם לא היית שם. היינו עולים בחזרה לדירה בגלל הקלסטרופוביה של אנסטסיה, ושם - הדקות שבין האזעקה לרגע שהטיל נופל - זה דבר שאי אפשר להבין בלי לחוות אותו".
"כשאת אמא, ההחלטה לא באה מתכנון רציונלי", מספרת אנסטסיה. "היא באה מהלב. את לוקחת את הילד שלך והולכת. את לא יודעת אפילו לאן את הולכת, את פשוט מרגישה את הדחף לברוח לאנשהו כשאת חוששת לחיי הילד שלך".
"הופתענו מאוד כשגילינו כמה זלנסקי אמיץ"
במרכז הסרט של בני הזוג מטשקו נמצא מקס, הגיבור חובב הגרפיטי של "ספיי דוג", שיוצר את פוקסטר הכלב בציוריו, ומופתע לגלות כשהכלב הביוני מתעורר לחיים. מקס נכתב בהתבסס על ניקולאי – בנם הבכור של הזוג, שכעת נמצא באיסטנבול, והתחבר לשיחת הזום שלנו כדי לשמש כמתורגמן עבורם. הכלב הביוני שמחולל את ההרפתקאה בסרט (ומדובב בגרסה העברית על ידי מני עוזרי) נכתב בהשראת אחד משני הכלבים של המשפחה. הוא נשאר בקייב, עם הוריה של אנסטסיה. לכלב השני, שעשה איתם את המסע מקייב לבורגס, קוראים ריי ("כמו ריי ברדבורי, הסופר האהוב עלי", אומרת אנסטסיה).
"הם לא רחוקים מבית הנשיא, ולכן הם רגועים", מספרת אנסטסיה על הוריה. "אנחנו מאמינים בנשיא שלנו והוא יגן על ההורים שלנו, ועל כל ההורים שנשארו עכשיו בקייב".
"אני חושבת שיהיו יותר מלודרמות נעימות אחרי המלחמה, לא יהיו הרבה סרטים על מלחמה. סרטים על הקרב שבין טוב ורע לא ייראו כמו שהם נראו לפני כן. אולי אפשר להחשיב את זה כסוג של אסקפיזם"
הכרתם את הנשיא זלנסקי כבדרן, בתור קולגות שלו? משהו מהרקורד שלו כקומיקאי ושחקן יכול להסביר איך הוכיח את עצמו כשנדרש להילחם עבורכם?
אנטולי: "אני מכיר את זלנסקי זמן רב, אבל אף פעם לא היינו קרובים ולא עבדנו יחד. אני מכיר אנשים שעבדו איתו, ולכן כשהוא רץ לנשיאות הצבעתי לו, בגלל שכל מי שאני מכיר והכיר את זלנסקי אמר שמדובר בבחור אחראי וכן שאף פעם לא היה מעורב באיזושהי פרשת שחיתות. בבחירות האחרונות הרגשנו שהוא משב רוח רענן: סוף סוף מישהו שאפשר לסמוך עליו שיהיה ישר. זה היה מאוד חשוב לעם האוקראיני. הופתענו מאוד כשגילינו כמה זלנסקי אמיץ. זה מרגיש כמו להסתכל עליו מזווית חדשה לגמרי. מדהים לחשוב עליו ככה, כעל גיבור בזמן מלחמה".
אנסטסיה: "אני לא מופתעת בכלל, למען האמת. יש לי חברה שלמדה איתו בבית הספר כשהיו ילדים. היא אמרה לי שכשהיו בתיכון, הם הלכו לחוף והוא הודיע לה שהוא משוכנע שיהיה נשיא".
אתם יכולים לספר לי איך עברתם מאוקראינה לבולגריה?
אנטולי: "ארזנו את כל הדברים שלנו ועברנו באוטו מקייב לגבול עם מולדובה, שם יש לנו חברים בעיר קטנה ליד אודסה. ישנו שם לילה אחד, אנחנו, הבן הצעיר שלנו והכלב".
אנסטסיה: "החברים שלנו הראו לנו נקודת גבול אחרת בלי תור ארוך ועזרו לנו לחצות את הגבול. למעשה, היינו מהרכבים האחרונים שחצו את הגבול הזה רגע לפני שסגרו אותו. אחר כך, הגבול הזה נסגר כי היו פעולות צבאיות לצידו – זה היה הלילה שבו המתקפות על אודסה המשיכו".
אנטולי: "יש לנו חברים בבולגריה עם דירת קיט ליד בורגס. כשהכל התחיל הם הציעו לנו לעבור לשם, וידענו שאנחנו עומדים לעשות את זה. לשם כך, היינו צריכים לעבור את הגבול עם מולדובה, לנסוע נסיעה ארוכה במיוחד לגבול של מולדובה עם רומניה, ומרומניה לגבול עם בולגריה. איבדנו קליטה באיזור טרנסילבניה, כשהגענו לרומניה. הלכנו לאיבוד. זה היה מפחיד מאוד".
"אפשר רק לדמיין איך המלחמה תשנה את האמנות"
אנטולי מתאר את ההליכה לאיבוד בטרנסילבניה כמו סצנה מחלום רע. "ה-GPS לא היה מעודכן או משהו כזה, והוא כיוון אותנו לגבול שהיה למעשה סגור במשך שנתיים בגלל הקורונה. זמן ההגעה הלך והתארך כשהדרך נשארה אותה הדרך", הוא סיפר. "האפליקציה אמרה לנו שאנחנו נוסעים בכיוון הנכון, אבל שעת ההגעה ליעד הלכה והתרחקה. זה כמו בסיוט, כשאתה מפחד ממשהו ואתה רוצה לברוח, ואתה מנסה לרוץ מהר יותר ויותר, אבל נשאר באותו המקום. ככה זה הרגיש".
איך הצלחתם להתמצא בסוף? להבין איפה אתם?
אנסטסיה: "אינטואיציה טובה".
איך, להרגשתכם, המלחמה הזאת תשפיע על התרבות והאמנות באוקראינה?
אנטולי: "התעשייה תלויה בהלך הרוח של האמנים. הקולנוענים, המוזיקאים, כולם. התעשייה תלויה בהם, והם אלה שקובעים איך התעשייה תשתנה. כולם משתנים עכשיו: ערכי הליבה, תפיסת העולם, תפיסת החיים. אם אפשר לראות את זה בחדשות או במשפטים קצרים ששומעים מאנשים, אפשר רק לדמיין איזה שינוי זה יעשה באמנות – באיכות שלה ובמסרים שהיא תכונן".
אנסטסיה: "אני חושבת שיהיו יותר מלודרמות נעימות, לא יהיו הרבה סרטים על מלחמה אחרי המלחמה האמיתית. סרטים על מלחמה ירגישו אחרת אחרי שעברנו מלחמה אמיתית. סרטים על הקרב שבין טוב ורע לא ייראו כמו שהם נראו לפני המלחמה. אולי אפשר להחשיב את זה כסוג של אסקפיזם".
את יודעת כבר מה יהיה הסרט הבא שלך?
אנסטסיה: "העבודה על הסרט הבא שלי בדיוק נפסקה. היא רק התחילה - ונעצרה בגלל המלחמה. זה אמור להיות סרט על שלושה ילדים על אופניים וההרפתקאות שלהם ביער. ההפקה הייתה אמורה להתחיל במאי - התסריט היה מוכן, הקאסט היה מוכן. אבל הצילומים יידחו, אולי אפילו יבוטלו".