מי שצפה בדרמה הביוגרפית על אודות אבי פצצת האטום, רוברט אופנהיימר (שסרט אודותיו בשם "אופנהיימר: הסיפור האמיתי" זמין ב-yesVOD וב-STING TV, יודע שהוא עמוס בדמויות היסטוריות חשובות במhרוץ האמריקני אחרי נשק גרעיני בפרט ובהיסטוריה האמריקנית בכלל. אנחנו כאן כדי לעשות לכם סדר:
רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי)
הפיזיקאי ג'וליוס רוברט אופנהיימר, שנולד בניו יורק למשפחה יהודית-אמריקנית, נחשב לאבי פצצת האטום. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוביל אופנהיימר לא מעט פריצות דרך מדעיות בתחום הפיזיקה, כולל מחקרים מוקדמים של תאוריית החורים השחורים.
ב-1942 קיבל אופנהיימר עליו את תפקיד ראש מעבדת הנשק הסודית של פרויקט מנהטן, מיזם סודי שעיקרו היה פיתוח נשק גרעיני. ב-1945 התקיים ניסוי טריניטי, שהיה לפיצוץ האטומי הראשון בתולדות האנושות. הרגע ההוא נחשב מכונן בעיניו של "אופי" (אופנהיימר), שכן בזמן שאחרים חגגו, המדען ציטט מתוך ה"בהגווד גיטה", אחד מספרי הקודש ההינדיים, ציטוט שהפך למזוהה מאוד עמו: "עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות". מספר שבועות לאחר הניסוי הטילה ארצות הברית שתי פצצות אטום על יפן: על הערים הירושימה ונגסאקי. על פי ההערכות, הטלת הפצצות הובילה למותם של 226-129 אלף בני אדם.
לאחר המלחמה עבד אופנהיימר בוועדה לאנרגיה האטומית של ארצות הברית. בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של פצצת האטום, התנגד נחרצות לבנייתה של פצצת המימן. העמדה הזו, יחד עם ההעמדות פוליטיות השמאלניות שלו והעובדה שבילה עם לא מעט אנשים שהיו בשלב כזה או אחר חברי המפלגה הקומוניסטית, הובילו לכך שב-1954 הוא עמד לפני שימוע על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית בחשד לקשרים עם המפלגה הקומוניסטית.
בסופו של דבר, לאחר שהסנאטור ג'וזף מקארת'י חשד בנטיותיו הקומוניסטיות והטיל ספק בנאמנותו של אופנהיימר לארצות הברית, איבד המדען את הסיווג הביטחוני שלו ועבודתו בוועדה לאנרגיה אטומית הופסקה. פרשת אופנהיימר עוררה סערה גדולה בקרב הקהילה המדעית בארצות הברית, ורק לאחר עשור נוקה שמו. אופנהיימר נפטר בשנת 1967 לאחר שחלה בסרטן הגרון. אשתו, קת'רין, ערכה טקס פרטי לבעלה ופיזרה את אפרו בים מחוץ לביתם בסנט ג'ון, אזור המכונה כיום "חוף אופנהיימר".
קת'רין אופנהיימר (אמילי בלאנט)
קת'רין, המכונה "קיטי", הייתה נשואה לאופנהיימר עד פטירתו. ב-1932 התחתנה קת'רין עם פרנק רמזייר – והשניים התגרשו לאחר שנה אחת. מאוחר יותר סיפרה לחבריה כי גילתה שפרנק הוא הומוסקסואל ומכור לסמים, וכי עברה הפלה. ב-1934 התחתנה שנית, הפעם עם ג'ו דאלט, והשניים עברו לצרפת. קיטי חזרה לצרפת אחרי שדאלט נהרג במלחמת האזרחים בספרד ב-1937. ב-1939 פגשה את רוברט ולמרות נישואיה לבעלה השלישי, ריצ'ארד האריסון, החלו השניים לצאת. שנה לאחר מכן התגרשה קיטי מהאריסון ונישאה לרוברט, והשניים חיו יחד בפסדינה, לפני שעברו ללוס אלמוס.
קת'רין נחשבה לאשת הסוד של רוברט אופנהיימר, שסמך עליה לחלוטין והתייעץ איתה לעתים תקופות על סוגיות שונות בפרויקט מנהטן. לשניים היו שני ילדים – אחד מהם נולד בלוס אלמוס והשני בניו ג'רזי לאחר מלחמת העולם השנייה. כמו לא מעט מקרוביו של אופי, הייתה קת'רין חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אך טענה כי עזבה את שורותיה לפני שהכירה אותו.
הקשר לקת'רין הפך לשיקול מרכזי בשימוע הביטחוני שנערך לאופנהיימר, שכן היא הייתה החוט המחבר הברור ביותר בינו לבין קומוניזם, קשר שהוביל בסופו של דבר לכך שאופנהיימר נאלץ לוותר על סיווגו הביטחוני. ב-1972 נפטרה קיטי מתסחיף. שרידיה נשרפו ואפרה פוזר ליד זה של רוברט.
לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור)
סטראוס היה אחת הדמויות המרכזיות בפיתוח הנשק הגרעיני של ארצות הברית ויו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של המדינה. לסטראוס הייתה מערכת יחסים מורכבת ויחסי יריבות עם רוברט, שנולדו בשל חילוקי דעות פוליטיים בעניין בניית פצצת המימן. בעוד אופנהיימר התנגד לפצצה, סטראוס הרפובליקני ביקש להתקדם בתוכנית לפיתוחה. כמו בסרט, גם במציאות היה מניע אישי ביריבות, שכן אופנהיימר לעג לסטראוס בשימוע פומבי על הסיכונים הכרוכים של יצוא רדיו-איזוטופים.
סטראוס היה מהכוחות שהובילו לביטול הסיווג הביטחוני של אופנהיימר. ארבע שנים לאחר מכן הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית. ב-1959 ניסה הנשיא אייזנהאואר למנות את סטראוס למזכיר המסחר של ארצות הברית - אך הדמוקרטים הכשילו את המינוי, בין השאר בשל התפקיד שמילא סטראוס בביטול הסיווג הביטחוני של אופנהיימר.
לסלי גרובס (מאט דיימון)
גרובס היה המנהל של פרויקט מנהטן והאחראי למינוי אופנהיימר לתפקיד ראש מעבדת הנשק, למרות החששות הממשלתיים לגבי אופנהיימר בשל קשריו לקומוניזם. כמנהל הפרויקט היה גרוס מעורב בכל שלב בו – מהפיתוחים המדעיים, דרך הצדדים הטכניים ותהליכי הבנייה, הביטחון והמודיעין של פעולות הגרמנים והרוסים ועד השימוש בפצצה. הוא הוביל את המיזם עד 1947, אז עברו ענייני האנרגיה לוועדה לאנרגיה אטומית. למרות חילוקי דעות בדרך, גרובס העריך את אופנהיימר וכינה אותו "אדם טוב".
אדוארד טלר (בני ספדי)
אדוארד טלר היה גם הוא פיזיקאי בפרויקט מנהטן, ולו הייתה יריבות מקצועית עם רוברט אופנהיימר. אף שהיה בצוות הפיתוח של פצצת הביקוע בלוס אלמוס, רצה טלר להשתמש בחום העז שנוצר בעקבות הביקוע כדי להפעיל תהליך שנקרא היתוך גרעיני. בסופו של דבר נדחה ההיתוך הגרעיני גם בגלל עמדתו של אופנהיימר ומכיוון שמכשיר הביקוע עצמו היה מסובך לבנייה. טלר תרם רבות לבניית פצצת האטום ובעיקר עזר בחישובים שהפיגו את החשש שהפיצוץ עלול לכלות את כדור הארץ כולו. בסופו של דבר, טלר, שנחשב לאבי פצצת המימן, העיד נגד אופנהיימר במשפט על ביטול סיווגו הביטחוני.
לטלר יש גם קשר לישראל – הוא ייעץ למדינה בענייני גרעין במשך 20 שנה ואף טען שהפיתוח מוצדק, על רקע מלחמת ששת הימים. בסופו של דבר אישר טלר כי בביקוריו הגיע לידי מסקנה שלישראל יש נשק גרעיני – ואף טען כי לה יש פצצות מימן.
את טלר מגלם ב"אופנהיימר" בני ספדי , חצי מהאחים ספדי, שביימו את הסרט המוערך "יהלום לא מלוטש" בכיכובו של אדם סנדלר.
הארי טרומן (גארי אולדמן)
טרומן היה נשיא ארצות הברית מ-1945 ועד 1953, וזכור כמי שהחליט להטיל את פצצות האטום על יפן. הוא ואופנהיימר החזיקו בדעות שונות לחלוטין לגבי פצצות האטום אחרי המלחמה. טרומן היה במחנה שבעד הפצצה. בסרט נפגשים אופנהיימר וטרומן פנים אל פנים, וכשאופנהיימר מביע חרטה על הפצצה, טרומן מכנה אותו crybaby (תינוק בכיין) - תקרית שלכאורה מבוססת על אירוע היסטורי אמיתי.
מעבר להיותו הנשיא האמריקני שהחליט להפיל את הפצצה, טרומן גם נחשב לאחד מהידידים הגדולים שידעה ישראל. הוא תמך במאבק היהודי בארץ ישראל, תמך בציונות, קרא להקמת בית יהודי לניצולי השואה, וכמובן ייזכר כנשיא ארצות הברית שכיהן בזמן הקמת מדינת ישראל. הוא היה המנהיג הראשון שהביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. בשל תרומתו נקרא בישראל מושב על שמו – כפר טרומן – וכן רחובות בערים שונות, ובהן ירושלים וחיפה.
את טרומן כאמור, מגלם השחקן זוכה אוסקר גארי אולדמן, שלפני שש שנים גילם בסרט "שעה אפלה" מנהיג משמעותי אחר במלחמת העולם השנייה - ווינסטון צ'רצ'יל. מדובר בהופעת אורח שהפתיע מאוד את הצופים שכן שמו של אולדמן לא נחשף כחלק מהקאסט.
ג'ין טאטלוק (פלורנס פיו)
מערכת היחסים הסוערת של טאטלוק עם אופנהיימר החלה ב-1936. תחילה היו השניים זוג, אך בהמשך הפכה טאטלוק לפילגש של אופנהיימר. היא הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית ונחשבת למי שחשפה את אופנהיימר לדעות שמאל רדיקליות. השניים המשיכו במערכת היחסים שלהם גם לאחר הנישואים של אופנהיימר לקיטי. ב-1944, טאטלוק, שסבלה מדיכאון קליני, שמה קץ לחייה והיא בת 29 בלבד.
בין אופנהיימר לטאטלוק היה פער גילים של עשור, אך אצל השחקנים הפער אף גדול יותר: בעוד פיו בת ה-27 מגלמת את הפילגש של אופנהיימר - מרפי, בן ה-47, מגלם את המדען. בשל כך החלו לצוף ברשת עוד ועוד קריאות של גולשים להחרמת הסרט בשל הפער המדובר. "אני מבטלת את 'אופנהיימר' בגלל פער הגילים ורק בגללו", כתבה אחת הגולשות, בעוד גולש אחר הסביר, "גם אם אנחנו מסכימים ש'אופנהיימר' הוא לא הדוגמה הכי טובה, זה סימפטום לבעיה רחבה יותר", תוך התייחסות לכך שזוגות רבים על המסך מגולמים בידי שחקן שמבוגר בהרבה מהשחקנית שלצדו.
אלברט איינשטיין (טום קונטי)
את איינשטיין, מגדולי המדענים בכל הזמנים, לא באמת צריך להציג – אבל אין להמעיט בחשיבותו בבניית הפצצה. ב-1939 שוכנע בידי עמיתו לאו סילארד לכתוב את "מכתב איינשטיין–סילארד" לנשיא רוזוולט. המכתב הוביל בסופו של דבר לשרשרת אירועים שהביאה לידי האצתו של פרויקט מנהטן, בין השאר בשל החשש של איינשטיין מכך שהחוקר הגרמני ורנר הייזנברג יקדים את המדענים האמריקנים.
כשכבר היה ברור שגרמניה תפסיד במלחמה, שלח איינשטיין יחד עם סיליארד מכתב נוסף לנשיא כדי למנוע שימוש בנשק גרעיני, אך טרומן, שהיה הנשיא אז, לא נענה לבקשה. לאחר מכן הפך איינשטיין לקול מוביל להחרמת הנשק הגרעיני. בדיעבד הביע חרטה עמוקה על כך שדרבן את רוזוולט בנושא פצצת הגרעין, וראה בכך החרטה היחידה בחייו.
לאיינשטיין היה גם קשר חזק מאוד לישראל. בשנת 1921 ביקר לראשונה בארצות הברית יחד עם ד"ר חיים ויצמן במטרה לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1923 ביקר בישראל בפעם הראשונה, והיחידה בחייו, במטרה לעזור ולקדם, יחד עם ויצמן, את הקמת האוניברסיטה. ב-1952 לאחר שוויצמן הלך לעולמו, הציע דוד בן-גוריון לאיינשטיין לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא דחה את ההצעה כי רצה להקדיש את כל כולו למדע.
