לפחות את המסך המפוצל חסכו מנטע. "שוב, בדילוג מאוד יוצא דופן", דני קושמרו העביר את השידור לחגיגות בכיכר רבין. קושמרו יודע שצריך להימנע מהמסך המפוצל, זה בוטה מדי, מושך אש, ויראלי אפילו. אז לא הפילו על נטע את המסך המפוצל. במקום זאת, זיגזגו במבוכה מגושמת בין השמחה בתל אביב לטרגדיה בעזה. אבל גם אם הדימוי הנפיץ נחסך ממנה, היה קשה לשמוע אותה קוראת בגאווה, "יש פה קירוב לבבות שלא היה פה שנים", ולא לחשוב על שהתחולל באותו הזמן בדרום.
היה אפשר לדחות את האירוע למוצאי שבת, להרחיק את החגיגות מיום הנכבה, זה אולי היה מראה על רגישות, מרכך את הניגוד המחריד. אנחנו אלופים בזה, כבר שנים שאנחנו מתמקצעים בפיצול הזה. תל אביב הצעירה והחופשית חוגגת, וכמה קילומטרים דרומה יש כלוב קטן, ובכלוב הזה מתחולל גיהינום. מה עושים כדי להרגיש שפויים? לא משדרים במסך מפוצל, זאת התחלה. מפרידים. מפרידים את השמחה הצעירה מהסכסוך העתיק. מפרידים את הגאווה מהאשמה, את החיים הטובים מהסבל הבלתי נתפס. נטע אמרה, "יש לנו סיבה לשמוח, אל תתנו לאף אחד לכבות אתכם". אז תנו לי לכבות קצת. אין סיבה לשמוח, לחגוג את הניצחון הלאומי, כשאותו לאום באותו רגע ממש דורך באכזריות על מיליוני בני אדם חסרי זכויות. כשמפגינים מיואשים (מאורגנים או לא, זה לא באמת משנה) נטבחים בהמוניהם במה שמוצג כ"מערכה צבאית".
בשבת חגגנו את הפנים היפות של ישראל, את המסר המעצים והנאור שכבש את אירופה, ובראשון שוב התעוררנו לגלות שהפלסטינים הנודניקים האלה עדיין קיימים. הדגלים שהתנופפו בכיכר לא היו דגלים של אהבה, גם אם לכך התכוונו אלה שנופפו אותם בשמחה תמימה. הדגל הוא אותו דגל שמתנוסס על חומות הכלא העזתי, אי אפשר להפריד אחד את השני. למדנו כבר לא לפצל את המסך (כדי לא לתת נשק למצקצקים), למדנו להגיד את המילים הנכונות כשעושים את המעבר האבסורדי בין אופוריה לגיהנום. אבל לעולם לא נצליח להפריד את היד הכובשת מהיד המרימה. לרקוד כאילו אין אף אחד בעולם זה נחמד, אבל אנחנו עוצמים עיניים ורוקדים על הצוואר של מיליוני חסרי ישע (כן, חסרי ישע, גם אם לא תמיד תמימים).
אין הפרדה בין הניצחון של נטע לבין הטבח בעזה. אני מצטער להפיל את העול הזה על הזמרת המתוקה, אבל אי אפשר להכחיש את הקשר ההדוק בין השניים. הפנים היפות של ישראל מכסות על הזוועות שישראל מבצעת. אם את שגרירה של ישראל, את עוזרת לנרמל, לשווק ולהצדיק את העוול שמקיים אותנו פה. המעמד העליון חוגג ומשתולל בכיכר, ועם העבדים משתולל ונטבח על הגדר. אחרי האופוריה והאהבה הכנה, חייבים להודות שהכל היה שקר, שמכרנו לעולם, ולעצמנו, דימוי מזויף, תעמולה. ישראל היא לא צעירה ויפה, היא לא מעודכנת וחופשית, היא לא פאן. לא נעים להודות ובאמת יותר כיף לרקוד בעיניים עצומות, אבל לא משנה כמה חזק ננסה להתעלם ולאטום אוזניים, את זעקות הכאב שאנחנו במו ידינו גורמים, לא נצליח להשתיק, לא משנה כמה נגביר את הווליום על TOY.