לפני שנה וחצי, בראיון שהעניק לנירית אנדרמן ב"הארץ" לרגל צאת הסרט "אהבה בשלייקס", הסביר יהודה בארקן מדוע חזר לשחק בקומדיה מסחרית אחרי שכבר הצליח לחלץ את עצמו מהגטו העממי-עדתי שבו כלאה אותו ההצלחה, והפגין את יכולותיו כשחקן דרמטי בסדרה "פלפלים צהובים". "אני מכיר את העמדה של להיות שחקן רציני, אבל יש את העניין שנקרא 'הפי אנד'", הסביר בארקן. "אתה משלם כסף כדי לראות סרט שבסופו תגיד 'אח, זה עשה לי טוב'. החיים הרי מרים, בחיים אין הפי אנד".
אכן, החיים מרים ואין בהם הפי אנד. גם לא בשביל יהודה בארקן, האיש שעבד בשביל ההפי אנד כל חייו - ולא זכה לו בעצמו. אין שום דבר טוב בלסיים את חייך ננגס באיטיות ובאכזריות על ידי נגיף הקורונה. אבל אולי יש נחמה מסוימת בידיעה שבשבועות האחרונים, עם הידיעה על אשפוזך בבית החולים, אהבת הקהל שוב שלך. ואין דבר שהיה חשוב לבארקן כמו האהבה הזו.
בהיכל הקאלט הישראלי חקוק שמו של יהודה בארקן באותיות זהב (גם אם מאוית עדיין כברקן, טרם הוספת האות א' לשמו בעצת רב). לאולם הפולחן המרכזי, שפוסטרים של סרטי בורקס מעטרים את קירותיו - אין ז'אנר פולחני מזה בישראל - הוא תרם את שני לוחות הברית שבארון הקודש: "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". באולם אחר, שראוי להיקרא על שמו, מוצגים סרטי המתיחות - סוגה שמזוהה איתו יותר מאשר עם כל אדם אחר (לבד אולי מיגאל שילון, שהיה שותף לסרטיו הראשונים, ושבארקן הגדיר בראיון ל-NRG בעבר כתלמידו). באולם שלישי עומדת בובת שעווה בדמותו של צ'יקו בן דוד - גיבור הטרילוגיה הכי מצליחה, אהובה ומרגשת (גם אם לא הכי טובה) בקולנוע המקומי, האבא הגנוב של כל ילדי האייטיז, הג'ון מקליין של החד-הוריים ("גיבור-על ישראלי שנמצא מעבר לכל הבחנה עדתית או פוליטית", כתב עליו ב-1991 מבקר הקולנוע אורי קליין). צרפו את כל אלו יחד, תניחו ליד הבורקס קצת גפילטע פיש (הז'אנר המקביל והנשכח, שבו כיכב בארקן כלופו העגלון), חתמו אותם ב"נשיקה במצ"ח", ותקבלו את אחד מיצרני הקלאסיקות הכי גדולים של הקולנוע הישראלי.
צמד הבורקסים של בארקן הם הראיה הטובה מכל לכוח המשיכה הקולנועי יוצא הדופן שלו. הגיבורים המקסימים שגילם - צ'ארלי וגברי - היו בכלל נוכלים שמרמים אזרחים תמימים למחייתם. צ'ארלי והחצי פותחים את הסרט בהונאת קלפים ברחוב, ה"חגיגה בסנוקר" של גברי וחנוכה היא בעצם תרגיל עוקץ סדרתי. ובכל זאת, צ'ארלי וגברי לא נטבעו בזיכרון הקולקטיבי כרמאים (שלא לומר, עבריינים), אלא כשובבים חביבים שבסך הכל דופקים את האליטות שדפקו אותם קודם. הפושעים הקטנים היו צריכים להפוך לגיבורים רומנטיים שגם יעוררו אהדה בקרב הצופים (לא משנה מאיזו עדה) וגם יציגו רומן קולנועי אמין בין נער שכונות מזרחי לאריסטוקרטית אשכנזייה. בלי הכריזמה של בארקן, ובלי היכולת שלו לשדר ממזריות חיננית, לא מזיקה וכובשת -זה לא היה קורה. אולי זו גם הסיבה שהקהל סלח לא רק למעשי המרמה הקטנים של צ'ארלי וגברי, אלא גם להעלמת המס בגובה של 1.6 מיליון שקלים של בארקן (לאחר שהסתבך בחובות לשוק האפור). נדמה שאפילו בית משפט השלום, שגזר עליו עונש קל יחסית של שישה חודשי שירות (אפילו בארקן עצמו הסכים, זמן קצר קודם לכן, לעונש מאסר בפועל), נשבה בקסם.
הבורקס, למרות מעמדם הפולחני הבלתי-מעורער של כמה מיצירותיו (ובפרט, כאמור, השתיים שהפגישו בין בארקן ורווח - מפגש כל כך מוצלח עד שהוא נטבע בזיכרון כפורה משהיה; למעשה, אלו היו שני הסרטים היחידים בהם שיחקו יחד), לא התבגר יפה. ביקורות על התעליינות אשכנזית שהעלתה חוקרת הקולנוע אלה שוחט עוד בשנות ה-90 התחדדו עם השנים ועם השתלטות שיח הזהויות על שנות ה-20 למילניום (גישה אחרת דווקא זיהתה את הסרטים כסאטירה וכביקורת על האשכנזיות). בארקן חמק גם מזה. זו לעד תהיה החטוטרת של היוצרים האשכנזים (בועז דוידזון, אלי תבור) ושל השחקנים המזרחים שגילמו דמויות קריקטוריות (זאב רווח, יוסף שילוח) - אבל לא של בארקן. בסדרה "סרט שחור לבן" ביקש רון כחלילי משילוח לבקש סליחה על דמותו של פארוק ב"אלכס חולה אהבה". מבארקן (ברקוביץ' במקור) אף אחד לא מבקש להתנצל. בעיני תבור, תסריטאי העל של הבורקס, הדמויות של בארקן הן דווקא ההוכחה לכך שאין בסרטים לעג למזרחים. "צ'ארלי הוא מזרחי, ואתו הצופה מזדהה, לא עם רווח", אמר תבור בראיון ל"הארץ" ב-2011.
נהוג לחשוב שבארקן סילק מעליו את פירורי הבורקס פחות או יותר אחרי "צ'ארלי" ו"סנוקר". למעשה, הוא מעולם לא עזב את הז'אנר שבנה אותו והיטיב איתו. "אבא גנוב" נשען ממש על אותם מתחים בין-עדתיים: המאבק של צ'יקו הטבריאני באליטה אשכנזית עשירה ומנוכרת (אשתו מגי, בעלה המיליונר האמריקאי ועורך דינם קוגלר) והרומן שלו עם עוד נסיכה אשכנזייה (בגילומה של אלונה קמחי). בשעה שזאב רווח המשיך לגלם ואריאציות מוקצנות על חנוכה ששון ויוסף שילוח ברא את הדמות הכי גרוטסקית בתולדות הז'אנר ב"אלכס חולה אהבה", בארקן כבר עשה את ההתאמות הנדרשות ויצר בורקס דל סטריאוטיפים ששימר את כוחו הממכר: התנגדות לממסד, סיפור אהבה חוצה עדות, קצת קיטשי, קצת מצחיק, קצת מרגש. אוכל מנחם לנשמה.
"אבא גנוב" ב-1987 הגיע בטיימינג מצוין עבור בארקן, שמיעט לשחק במהלך העשור והמציא את עצמו מחדש כיוצר סרטי מתיחות. הוא לא היה אבי הז'אנר בישראל (זה היה מושיק טימור ברדיו) ולא היה הראשון לעבד אותו לקולנוע (קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל) - אבל הוא היה הראשון שמימש את הפוטנציאל הכלכלי שבו. בין 1980 ("חייך אכלת אותה") ל-1992 ("גברת תפתחי... זה אני") הוא יצר שבעה סרטי מתיחות (והתארח בעוד אחד). ב-2011, כשלמאמן הפועל ר"ג יובל נעים לא ניתנה האפשרות לתדרך את שחקניו, הוא אמר: "חשבתי שאני בקומדיה של יהודה ברקן". הזיהוי בין ברקן ומתיחות עדיין מוחלט.
אם סרטי הבורקס נתפסו בעיני הביקורת כהומור ירוד, הרי שבסרטי המתיחות בארקן לא עשה אפילו מאמץ לעדן את הטון. זו היתה, כשם אחד הסרטים, מצלמה בלי בושה. סמל התקופה, שזכה גם לחיקוי ב"קומדי סטור" (בתכניתו של חיים בלוף - צביקה הדר בפרודיה על בארקן), היה מושון אלבוחר שקופץ מפחי זבל. לצידו זכורות כוכבות אורחות כמו דנוטה ואנוצ'קה, שעשו שימוש אינסטרומנטלי בחזה החשוף שלהן. ב-2020 זה לא היה עובר. גם לא בחיים החדשים ויראי השמיים של בארקן.
לבארקן גם היו רגעים דרמטיים יפים בקריירה - "מלכת הכביש", "שתי דפיקות לב", "פלפלים צהובים" - אבל בתודעה הציבורית הוא מעולם לא באמת פרץ את המשולש המסחרי שהגדיר אותו: הבורקס, המתיחות ו"אבא גנוב". ספק אם זה הטריד אותו; את בארקן עניין רק הקהל. "בשבילי הנחמה הכי גדולה זה לבוא ולשמוע שהאולם היה מפוצץ", אמר לרוני קובן בתכנית "פגישה" בכאן 11. "הייתי נכנס לאולמות הקולנוע ולא הייתי מסתכל על המסך; הייתי מסתכל על הקהל, ורואה שאם זה מצחיק הקהל צוחק, ואם זה מרגש הקהל בוכה. זאת ההנאה. אם אתה עושה דבר, יוצר משהו, ואתה לא פוגע בלב של הצופה - לא עשית שום דבר". שם שגשג בארקן ושם נעץ את הדגל שלו, במוקדים הכי פופולריים, בנקודות ציון שאי אפשר לגולל את ההיסטוריה הקולנועית מבלי להזכיר אותן. כך נראה גיבור תרבות: אדם שאי אפשר לספר על התרבות המקומית בלעדיו. את הקשר בין בארקן והתרבות הזו אי אפשר יהיה לנתק גם אחרי מותו. כמו בהבטחה שנתן צ'יקו בן דוד לבן, הם לא ייפרדו לעולם.