משפחת שפיר מוכרת לציבור הרחב בעיקר בזכות הבן, תובל, שמככב על המסך ועל בימת התיאטרון. בכלל, בתור מי שבחר חיים באור הזרקורים, לא נראה שיש לו בעיה להיות חשוף, פגיע וחלש. אבל, מתברר שיש תחומים שיותר קשים לו לשתף מחייו הפרטיים. למזלו, במשפחה ישנה דמות מעוררת השראה נוספת - אמא מירי. כשהייתה בת 21 אביה, סבו של תובל, רצח את אימה. אחרי המקרה מירי החליטה שתי החלטות דרמטיות: אביה לא יהיה בקשר עם ילדיה והיא תעשה ככל שהיא יכולה כדי להעלות את המודעות לנושא האלימות במשפחה. מאז היא מתנדבת, מקימה ומשתתפת במעגלי נשים.

בזמן שבחודשים האחרונים מורגשת עליית מדרגה במקרי האלימות וברקע לסערת הפלת הצעת החוק לאיזוק אלקטרוני לגברים אלימים במהלך חודש מרץ, הגיעו השניים ל"גלית ואילנית". הם חשפו באומץ את הסיפור המשפחתי הטרגי וקראו להעלות ולהציף את הנושא לסדר היום במדינה.

מירי, את פעילה בנושא של אלימות שנים. איבדת את אמא שלך כשהיית בת 21, ספרי לנו קצת על המקרה הטרגי.
"אמא חלתה בסרטן כשהייתי בת 16, אבא חלה שנה וחצי אחריה. ההורים אקדמאיים, אמא אחות ואבא מורה. מעולם לא היה אצלנו אלימות, וכשהתגייסתי הבית נשאר ריק. אמא החלימה ורצתה להמשיך לטוס, לחיות ולבלות, ואבא שלי לא הצליח לחזור לעבודה. כמי שחלתה בסרטן, אני יכולה להגיד שהיום יש מעטפת מאוד חזקה של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעוזרים, אבל בזמנו זה לא היה. כפי הנראה הוא שקע בדיכאון, והאחים ניסו להפריד ביניהם בצורה מכובדת. אבא לא קיבל את זה טוב, והיה אפילו מקרה שהוא הרים עליה יד. אחי לקח אותה למשטרה להגיש תלונה אבל לא עשו עם זה כלום. גם אנחנו, חוץ מלהגיד לו 'אוי ואבוי אם תעשה את זה שוב', לא ראינו סימן שזה ילך למקום הזה. הנושא לא דובר, וזה נגמר ברצח מאוד אכזרי. הוא הלם בה עם מכתש ועלי על הראש, היא התעלפה, הוא שפך עליה בנזין ושרף אותה. אחר כך הוא לקח כדורים, התקשר לעורכת הדין להתוודות ורץ לבית החולים כדי שישטפו לו את הקיבה. בין 1988 ועד 2012 הוא היה בכלא כשהוא חולה ונפטר בגיל 85 בכלא".

הסיפור הזה לא סופר לילדים, תובל אתה שמעת במקרה. איך אתה מגלה על המקרה?
"ברית של אחד מבני הדודים הצעירים, ואנחנו רואים כיסא ברית מהודר ועליו השם של סבתא. כל אחד שיתף מה הוא יודע שקרה לסבתא, ואחד הצעירים אמר 'לא נכון, סבא הרג אותה'".

בן כמה היית?
"אני חושב שהייתי בן 10"

יש לך זיכרון מהרגע?
"כן, אבל אני לא יודע מה הזיכרון שלי משלים. יש לי זיכרון שהגעתי אליה נסער, צעקתי ובכיתי אבל לא זוכר מה אמרתי. אחר כך הלכתי לספר לאחותי וכמובן שלא נשארנו באירוע, חזרנו הביתה ואמא סיפרה".

מירי: "הוא אמר לי מילים מאוד קשות. הוא צעק: 'את שקרנית, אמרת שיש לי סבא טוב'. מגיל צעיר תובל לא קיבל את הסיפור שסבא בבית אבות ולא מגיע אלינו אף פעם הביתה כי חברים אחרים ראו את הסבים שלהם. אני היחידה שהלכה לבקר את אבא, בעיקר כדי להזכיר לו שהוא השאיר שלושה ילדים שמסתדרים לבד והבטחתי לו שלא אראה לו את הבית, הילדים, כל דבר שהוא מנע מאמא לראות. זה היה הסידור הפנימי שלי לנפש. הוא ביקש לראות אותו, אז הפגשתי אותם יום אחד עוד לפני שתובל ידע".

קרה כאן משהו במדינה בחודשים האחרונים שהוביל אותך לכתוב פוסט ולזעוק את הסיפור האישי ולבוא בתלונות גם לממשלה וגם לבן גביר על סיפור האיזוק האלקטרוני.
"פגשתי את לילי בן עמי והכרנו. לטענתה אמא שלי ואחותה כיוונו אותנו להיפגש. אמרתי לה שלפני 35 שנה אפילו לא עלה בדעתי שאפשר להציל את הנרצחת הבאה, אלא לעזור למי שכבר איבד. עד היום דודה שלי חושבת שאמא היא הנרצחת הראשונה, וזה בדיוק מסביר איך אז זה לא טופל או דובר. שנתיים וחצי הייתי על הספה בגלל המחלה וביום שדיברתן על הצמיד האלקטרוני ושבעל שדקר 18 דקירות סכין את אשתו משתחרר ושהיא מבוהלת אמרתי לעצמי: 'מה את עושה, סוף סוף יש קבוצה שאת משתייכת אליה. כמו שיש משפחת השכול, יש משפחת קורבנות הפשע'. לא יכול להיות שיש קבוצה כזו ואני אהיה בצד, אני חייבת לחבור".

אני זוכרת הודעה ממך שאמרת "נמאס לי לשתוק". באופן מידי אמרת שאת רוצה להגיע עם תובל. זה היה מפתיע, כי לא שמעתי את תובל מדבר על זה. תובל, זה היה לך ברור שאתה חובר לאמא והולך לכל מקום שאפשר כדי להעלות מודעות?
"לא, זה לא היה לי ברור, בהתחלה אפילו קצת הסתייגתי. זה הוביל אותנו לתהליך שפחדתי לחשוף כזה דבר. לא ידעתי מה זה יעשה לה ולי לשבת ולספר את הסיפור הזה ולחשוף אותו לאנשים. מה שכן, אני מרגיש שגדלנו עם תודעה חברתית מאוד מפותחת. איפשהו הזעם החברתי עזר לי לעשות את זה ואני מרגיש שיש פה מן מסע שלה שאחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי, זה קצת לתת בחזרה ולהיות ביחד".

מירי, היו שנים שהייתה בושה סביב הסיפור הזה?
"אף פעם. כל אחד מהאחים בחר דרך אחרת, אבל אנחנו קשורים מאוד כי יש לנו רק אחד את השני מהמשפחה הגרעינית. אף פעם אין שיפוטיות או בושה, אני לא עשיתי כלום".

אבל עובדתית, לא סיפרת לילדים.
"לילדים אני בחרתי לספר בגיל 13".

התייעצת עם מישהו?
"לצערי לא היה לי עם מי. בגיל 21 אמרו לי שאני בגירה ואין לי זכויות. יותר מזה, כשהגעתי לאושוויץ הבנתי שישבנו שבעה בבית עם ריח של גופה, לא קלטנו את זה. איפה משרד הרווחה שייראה אם אפשר לשבת בכלל בבית הזה. היינו בשוק כי זה באמת יכול לקרות לכל אחד אם זה קרה אצלנו".

מה אפשר לעשות אחרת? את בעצמך עוזרת לנשים במצוקה וראית שאת הקורבן כולאים.
"זה בדיוק מה שהרגשתי. יש לנו הרבה מעגלי נשים ואני חברה באחד כזה כבר 22 שנים. עשינו שיתופי פעולה בין מעגלים. אני זוכרת את הפעם הראשונה במקלט בראשון לציון. בחוץ יש חיים, בתי קפה, חנויות בגדים ואני מגיע לבטון שמעליו תיל ועוד בטון ועוד תיל. ציפיתי למשהו שיזכיר קיבוץ, צבעוני, אבל הכל אפור וילדים שמרביצים והולכים יחפים, אימהות שמעשנות כמו קטר וחסרות סבלנות. כעסתי על בן גביר שדחה את הצעת החוק של האזיק האלקטרוני, שזה בסך הכל צמיד שיזמזם. כל נפש אפשר להציל, ואני לא רואה ישראלי או יהודי אחד שישאיר פצוע מאחורה. גם הילדים לא עשו כלום ולקחו אותם מהבית שלהם והם בכלא על משהו שהם לא עשו. אני רוצה לראות אחד מהגברים יושב שם שעה".

המעגלים שהקמת זה משהו ארצי?
"זה בינלאומי, הוקם בבריטניה וזה בכל העולם. בכל מקום מתמודדים עם אותן בעיות".

תובל, יש חשיבות שאתה מספר מכיוון שאתה גבר. אנחנו חושבות שאנחנו צריכות את הגברים איתנו, כי זה מאבק על פני החברה ולא רק מאבק של נשים.
"אני שמח להיות פה. יש דברים שהמציאות יכולה להיות מאוד מורכבת ומרובדת אבל יש דברים שצריך להיות בהם אפס סבלנות ודברים שאתה לא יכול לקבל. זה שאני גבר לא נותן הקלה למישהו על התנהגות אלימה ואני מרגיש שיש המון גברים כאלה. אנחנו צריכים לאט לדבר על זה".

מירי: "תובל בגיל 14 כתב שיר על אמא שלו. הוא הראה לי שהדרך שלי נכונה, הוא כתב: 'את בחרת לבנות עתיד ואני גדר של הפרדה ואצלי העצב לא יחגוג', אז בבית שלנו אין עצב".

מה עושים עם הגעגוע?
"זה היה לי מאוד קשה כי האחים שלי זכו שהיא תראה נכדים והיה לי מאוד קשה גם להתחתן בלעדיהם ולא לקבל קופסות הביתה של ימי שישי".