התסריטאית, הבמאית והמשוררת ליהי חנוך הלכה לעולמה היום (שני) בגיל 75 אחרי מאבק במחלה קשה. היא הניחה אחריה בת, מנישואיה לזמר שלום חנוך, שני נכדים ושני אחים, ביניהם המלחין והזמר רן עפרון. לבקשתה של חנוך, לא תתקיים לוויה.
חנוך חתומה על שורה של סרטיו אותם יצרה והפיקה, ביניהם: "ילדים גדולים" (1976), "נערה מחפשת כתובת" (1977),"החלומות האבודים של הרחוב העליון" (1978), "מננה" (1979), "מונולוג של אשה צעירה" (1981), "רומן אמיתי" (1988), בו הציגה פורטרט אינטימי של שלום חנוך, בן זוגה לשעבר, במהלך מסע הופעות שערך באותה שנה, ו"אדם צירקוס" (1994). חנוך טבעה את חותמה בתרבות הישראלית גם בכתיבה, וכתבה מספר ספרי שירה ביניהם "בגובה החיטה", "מתוך התנאים", "שירים", "סעיף צ'לו, "רומן בעירום מלא" ו"כמו פרא, כמו חיה", ספרה האחרון, שראה אור בשנה שעברה.
חנוך נולדה במושבה ראש פינה למשפחת עפרון והיא נכדתו של פרופסור גדעון מר, מומחה בעל שם עולמי, שחקר את מחלת המלריה בארץ והיה מממציאי התרופה למחלה. עם מות הסב עברה עם משפחתה לפתח תקווה. היא הייתה נשואה לזמר שלום חנוך ולשניים נולדה בת אחת - מאיה, שהפכה בעצמה לתסריטאית, במאית סופרת ומשוררת.
בריאיון ל"ארכיון הקולנוע הישראלי", נשאלה חנוך מה מניע אותה להמשיך וליצור במשך חמישה עשורים וענתה: "זה תיאורטי ברמות. יצירה היא סוד, ומי שאומר לך אחרת טועה, משקר או לא מספיק גלוי עם עצמו. כל הסיפורים על איך הכל התחיל, למה, מה עומד מאחורי זה ומה היה לפני - זה פולקלור. זה מה שנקרא תעשיית הבדיות. זה היופי ביצירה, וזה הקושי ביצירה. זה לא ברי, מה שנקרא - בלי א’ - שהיצירה או השד הזה שבא יבקר לעתים קרובות כמו שאת רוצה. את לא יודעת, זה מפתיע אותך. זו הרפתקה. הרפתקה גדולה.
"מכיוון שלא למדתי שום דבר, לא קולנוע ולא ספרות, התגלגלתי אל הדברים. אני בכלל מאמינה בלהתגלגל, בלקבל סימנים בדרך וללכת. אם אין לי סימנים, אני לא זזה. בשירה יש ניסים, ושיר שלם יכול להופיע משום מקום בשלמותו. קולנוע זה קונצרט של הרבה אנשים, ותהליך ארוך-ארוך - כך שצריך סימן כלשהו כדי להתחיל".