סופשבוע של טינה פיי: ב-27 במאי השנה, חגגה הקומיקאית, התסריטאית, השחקנית ומי שהפכה את "בלארג" לביטוי לגיטימי בעולם, 50 שנים של צחוק. מ"רוק 30" ועד "ילדות רעות": כותבי מאקו חזרו לסדרות הטלוויזיה, הציטוטים והבדיחות של אחת מהיוצרות הכי מוערכות בתרבות הפופולרית.
הדבר המדהים ב"רוק 30", גם בצפיות חוזרות, זה שאי אפשר לצפות בה עם אייפון. או סמארטפון סיני, אם אתם איכרים. כלומר, היא לא סדרה שמתאימה למה שנהוג לכנות "סקנד סקרינינג", אי אפשר גם לצפות ב"רוק 30" וגם לעבור על הפיד, היא פשוט מהירה מדי ואנחנו גם ככה מפספסים המון רבדים כי אנחנו לא אמריקאים מספיק. לא פלא ש"רוק 30" נוצרה בתקופה המכונה "תור הזהב" הטלוויזיוני. הימים ההם לפני נטפליקס והולו ואלף סדרות בשנה, כשטלוויזיה הייתה דבר נורא חשוב שראוי לתשומת הלב הבלעדית שלנו ויישאר איתנו שנים קדימה, ולא עוד בינג' לילי תוך כדי שלוש פעולות אחרות של סדרה שנשכח ממנה למחרת.
"רוק 30", היום, נראית כמו סדרה שצריך לצפות בה על ריטלין, היא כל כך חדה ומהירה שאין לנו סיכוי מולה. מלבד כמות בדיחות לא הגיונית (7.44 לדקה), יש בה גם אחוז גבוה של בדיחות ששורדות את הזמן, שהן לא מחוות תרבותיות שמתרוקנות מהר או בדיחות פוגעניות שלא עוברות היום, אלא הומור טהור, כזה שמשלב אלמנט של הפתעה, גיחוך ואמת. אם צריך לבחור בדיחה אחת ממנה, אני לוקחת את זאת של הדמות האהובה עליי בסדרה, ואולי אי פעם בקומדיה - ג'ק דונגי.
דונגי הוא קריקטורה של הגבר המנהל, הקפיטליסט, המודחק, המרוכז בעצמו. כשחשב שהוא גוסס, המסקנה שלו לגבי החיים הייתה "יכולתי לעבוד יותר". הוא יודע שגבר עשיר בן חמישים שווה ערך לבן 38 מהמעמד הבינוני. שלכל אחד יש ערך שוק, של נשים נמוך יותר. דונגי כדמות שמייצגת את הפריבילגיה, את מערך הכוחות, אבל שאיכשהו עדיין מתפתח לדמות מורכבת ועגולה ואהובה. אחת הסיבות לכך שאנחנו מתאהבים בו היא שעצם הדמות שלו חושפת את האמת לגבי יחסי הכח בעולם, ובכך הופכת אותו, על הדרך, לבן ברית.
אז מה קורה שם בבדיחה הזאת? ליז למון צריכה לכתוב לג'ק פאנצ'ים לנאום באיזה כנס של עשירים חובבי מיסים, הוא מטריד אותה עם זה באמצע העבודה לאורך כל היום. כשהיא מגיעה עם הבדיחה, לקראת סוף היום, מתברר שהכנס, שהייתה בטוחה שמתרחש באותו הערב, הוא בכלל בפברואר. אז למה אתה לובש טוקסידו? היא תוהה, "כבר אחרי שש, למון, מה אני, איכר?".
מדובר בפאנץ' על, כזה שנצרב בנצח. הסיבות פשוטות וטכניות: הוא מפתיע - נאמר בעונה הראשונה, בשלב יחסית מוקדם בסדרה שבו עדיין לא ידענו שאלק בולדווין מצחיק. הוא נאמר באגביות ובלי קשר לכלום, אין לו אזכור לפני או אחרי, בדיחה לשם הבדיחה.
זאת בדיחה שהיא גם תבנית, אפשר להוציא אותו מהקשר ולהשתמש בו בהזדמנויות אחרות על מנת להביע בוז והתנשאות. "אוכל מקופסת שימורים. מה אני, איכר?", "לשתות מקש נייר. מה אני, איכר?", "למות ממגיפה. מה אני, איכר?", דירה בלי מרפסת? מה אני, איכר?" וכך הלאה והלאה.
זה פאנץ' מעולה גם כי הוא הקדים את זמנו בשימוש בפריבילגיות ובפערי מעמדות כהרמה לבדיחות. הבדיחה היא הרי לא על איכרים, אלא על אנשים שלובשים טוקסידו אחרי שש בערב, הגיחוך פה הוא על הניתוק, הנוקשות, הסנוביות הלא קשורה לכלום. זו בדיחה נכונה כי לא רק כי היא חזתה את השיח שישתלט על הטלוויזיה, אלא גם כי היא עשתה משהו שכל כך הרבה קומדיות וקומיקאים כושלים בו - היא צחקה על החזק.
סופשבוע עם טינה פיי: 51 רגעים קומיים מבריקים מהסרטים, הסדרות והספר של טינה פיי | כך למדנו לשנוא ואז לאהוב את ג'ק דונגי | "קימי שמידט": פרידה מסרט האימה שהתחזה לסיטקום