שבועיים לפני מותו, העניק עיתונאי חדשות 12 הוותיק, רוני דניאל, ריאיון לעידו קנר מגלי צה"ל במסגרת סדרת הרשת עליה עובדים שם בימים אלה. לאחר שנודע דבר מותו הפתאומי ביום שני האחרון, הפך הריאיון החשוף והכנה הזה לריאיון האחרון של מי שהיה כתבנו ופרשננו לענייני צבא וביטחון במשך 28 שנים.
"אתה בן אדם קשוח"
"כן, במובן מסוים, אבל בפנים זה רך, תאמין לי".
אבל יש לך שם חמוד - רוני.
"גם על זה לא החלטתי".
אתה חמוד ביום-יום, דרך אגב?
"אין דבר כזה אצלי. מה זה "חמוד"? יש כאלה שאני חמוד אליהם ויש כאלה שאני קצת פחות ויש כאלה ש... בן אדם, מה".
הרבה ישראלים, אתה אומר להם "מלחמה", אמרת להם "רוני דניאל".
"אפשר להגיד עוד כמה דברים, אבל בסדר. אל תחשבו אפילו לשנייה שדרך הטלוויזיה מעבירים את חוויית המלחמה של מי שהיו בתוכה. מי שהיו בתוכה - זו חוויה אחרת. גם אין דבר כזה אזרח בישראל, יש אזרחים, חלק לוקחים את זה כך, חלק לוקחים את זה אחרת. גם חיילים, חלקם לוקחים את זה ככה, חלקם ממשיכים להדהד את מה שהם עברו לאורך שנים. אני לא, אבל אני מכבד את אלה שזה כן... מקרקר במוחם לאורך כל השנים"
"כל מי שהיה... שירת איתי או היה חייל שלי ברבות השנים, הוא מבחינתי, יש לי מחויבות אליו עד יומי האחרון. גם לילדים שלו שמסתבכים בצבא, הם מרימים לי טלפון: "רוני, מה לעשות?" ואני מחויב לעזור. למה? הוא היה חייל אצלי בגדוד וזהו. אבל... זה קטע רגשי שלי כלפי אנשים ששירתו איתי יחד".
פחדתם?
"אני יודע להעיד על עצמי - לא חשבתי על זה בכלל. אני הייתי כל כך טרוד בהמון דברים בנאליים כאלה, ללכת, שלא ייפתחו רווחים, כל מיני שטויות כאלה, שטויות. לא התפניתי לפחד. בסוף הלילה הזה בקרב על אום-כתף, כשהאיר היום, אני זוכר, נגעתי בעצמי כזה, נתתי מכה לברכיים ואמרתי: ואללה, אני חי".
למה החלטת לא ללכת למרחב המוגן באזעקה בצוק איתן?
"שמע, אני בעניין הזה אידיוט. אני לא גאה בעצמי, ואני ער לעובדה שאני קצת מתנהג בטיפשות. וכמובן שננזפתי ואמרתי למנכ"ל החברה, לאבי וייס שאני מאוד מעריך אותו, אמרתי: אתה צודק במאה אחוז, אבל תאמין לי, אני לא יכול להבטיח לך שבפעם הבאה אני אתנהג אחרת. יש לי איזו מין תחושה של בושה להתכופף ולברוח ולרוץ, לא יכול".
אתה כועס המון, לא?
"אני לא יודע להיות איזה מן... מרוחק מהסיטואציה, אני בתוך רגשית, בתוך הסיטואציה. ואם יש שם דברים שמרגיזים אותי, אני לא מתבייש להראות שאני מתרגז. אני יכול לכעוס על עוולות, אני יכול לכעוס על שקרים. אני יכול לכעוס על אנשים שלא אומרים אמת. אני יכול לכעוס מאוד על דברים שפוגעים בחברה הישראלית".
יש איזו דעה שנאמרת שיכולה לעצבן אותך?
"בוודאי שיש דברים כאלה. אבל אני מוכן לכבד דעה אחרת משלי. החיים שבמקצוע הזה חושפים אותך להמון אנשים, שאומרים דברים שאתה ממש לא מסכים להם. אז א', אני מכבד את האמירה שאני לא מסכים לה, ודבר שני, אני אדרוס אותה".
"אי אפשר לחיות את החיים האלה וכל הזמן לחשוב מה חושבים עליי ומה אומרים עליי. אני לא שם. אני רוצה להיות שלם עם עצמי, ישר, הגון. שיחשוב עליי אחד ככה ושמישהו אחר יחשוב עליי אחרת. זה אכפת לי, זה לא ש... אני כן רוצה שאנשים "יסמפתו" אותי במרכאות, אבל אני לא אשלם על זה אפילו גרוש שחוק אחד, בשביל לקבל אהדה. אם תבוא - סבבה. אם לא - גם לא נורא בכלל".
אתה כאילו כועס עכשיו.
"לא, זה ככה, זה המבנה של הפרצוף שלי. לא בחרתי בזה, זה מה שנוצר. זהו. לא, פעם הקפל הזה לא היה כל כך חריף. ראיתי את זה פשוט, הראו לי פה איזו כתבה מלפני איזה 20 שנה, אז הייתי הרבה יותר כזה... בסדר".
אז אתה אומר, צריך לכעוס קצת הרבה כדי שזה ייווצר?
"אולי. או סתם להזדקן. אני חושב שזה קפל המלחמות של ישראל, נקרא לו. חבוב, המלחמות של ישראל זה דבר שאנשים שילמו עליו בחייהם. אני לא יודע, לחשוב שאיזה קמט בפרצופי הוא תוצאה של המלחמות. הקמט הוא צער על אנשים".