הסיפור של קארין באומן הוא ללא כל ספק מזעזע. היא נולדה למשפחת דוגמנים ודוגמניות והחלה את דרכה באותה תעשייה כשהיא בת 15 בלבד. כשנסעה לפריז במטרה להתקבל לסוכנות נחשבת, היא התבקשה לרדת חמישה קילוגרמים ושם הסיוט התחיל. הבקשה ההיא של הסוכנת הצרפתייה יצרה אצל באומן מפלצת בדמות אנורקסיה מסוכנת שרק מידרדרת עם השנים. כיום, כמעט שני עשורים לאחר הטיסה לפריז, באומן בת 33 ושוקלת לדברי אמה, יהודית באומן, 24 קילוגרמים בלבד. היא אושפזה מעל ל-40 פעמים במחלקות מיוחדות להפרעות אכילה ועזבה אותן פעם אחר פעם, הוורידים שלה עייפים מהעירויים שהיא מקבלת באיכילוב, היא לא מסוגלת לצאת מהבית גם כשהיא רוצה.
רבות הנערות והנשים, והנערים והגברים, שמתמודדות עם אנורקסיה ושאר הפרעות אכילה ברחבי הארץ, בבתי החולים או בבתים, אבל התמודדותה של קארין באומן היא המסוקרת ביותר, אם לא היחידה. בסך הכל, ההתמקדות בה מתבקשת: עצם העובדה שבאומן מגיעה ממשפחה מפורסמת (וכזכור, אימה יהודית נשואה בשנים האחרונות לשימי תבורי) הופכת את הסיפור שלה לרלוונטי יותר, למעניין יותר עבור קהל הצופים או הקוראים, זאת בהשוואה לסיפורים של אנונימיות שסובלות מאנורקסיה. עצם עובדת היותה של באומן דוגמנית במקצועה הופכת אותה באופן אוטומטי לנציגה של אחת התופעות הבוערות ביותר בשנים האחרונות, והיא הפרעות אכילה הנפוצות אצל דוגמניות. הסיקור המקיף של באומן, שחוזר כל שנה או שנתיים בצורת ריאיונות וכתבות על מצבה החמור, הוא לא בלתי הגיוני – גם בהתחשב בעובדה שהוא מתבצע, בין השאר, במטרה להשיג תרומות עבורה. אבל בסיקור האובססיבי שלה יש בעיה מהותית, והיא לא טמונה בעצם קיומו – אלא באופיו.
קארין באומן היא מסוקרת קבועה של ערוצי הבידור. הכתבה המשמעותית עליה מהתקופה האחרונה, זו שהחזירה אותה פעם נוספת לתודעה הציבורית, היא כתבה של אורטל עמר ששודרה ב"ערב טוב" עם גיא פינס. במרץ 2021, לפני שנה כמעט, הריאיון הגדול שהעניקה באומן היה ריאיון לערן סויסה, כתב הבידור של ישראל היום. בשלל האתרים וכלי התקשורת – וואלה, מעריב ועוד - הדיווחים בנושא התפתחויות בעניינה (בין אם מדובר בריאיון של האם יהודית או בפולואפים שונים) הם דיווחים בערוצי הסלבס ובעלי מהות סלבסית. הנראות הצבעונית והנוצצת של אתרי הסלבס למיניהם מתנגשת באלימות כמעט עם תמונותיה הקשות של באומן, ומקנה למעקב אחרי הסיפור שלה נופך סקרני ומכוער. גם כשמסתכלים על תוכנם ועל המבנה שלהם, ניכר שהאייטמים בעניינה של באומן לא נעשים ברגישות יתרה.
למשל - באייטם של וואלה! סלבס מהשבוע האחרון, שעוסק ברצונה של באומן להתאשפז במחלקה פרטית, עורכי האתר החליטו לשמר את התבנית האופיינית של אייטמיי הסלבס השגרתיים שעולים בערוץ: איחול ממערכת וואלה! סלבס, שהוא בדרך כלל משעשע או שנון, מצורף בדרך כלל בסוף כותרת המשנה ואיחול אחר בעל אופי דומה נמצא במשפט האחרון של האייטם. באייטם ההוא על באומן, הוחלט לכתוב "וואלה! סלבס מאחלת בריאות איתנה לכל המשפחה". יש להניח שמדובר באיחול כן, ובכל זאת – הבחירה להקפיד על המבנה הבידורי של האייטם, גם כשמושא הסיקור נמצאת בסכנת חיים ממשית, נראית כבחירה צינית ותמוהה למדי, כזו שמחטיאה את המטרה המקורית של הפרסום.
לא נאמר כאן שאין מקום לדיווחים על מצבה של באומן בתקשורת, אבל ברור שהיא לא צריכה להיות מסוקרת של ערוצי הסלבס. המניע של אותן כתבות חוזרות ונשנות אודותיה, כך יש לקוות, הוא א. לדאוג לגיוס של כספים עבורה וב. להציג את האנורקסיה כמזעזעת, לגרום לנערות צעירות שסובלות מהפרעות אכילה לפנות לטיפול, להבהיר שגם דיאטה קטנה – כשהיא מגיעה ממקום שברירי – ביכולתה להפוך לאובססיה ולמחלה מסכנת חיים. אבל כל עוד באומן ממשיכה להיות מסוקרת אך ורק של גופים בידוריים למיניהם, המטרה הבאמת-נעלה הזו מאבדת צורה. ההחלטה לפיה באומן היא קודם כל סלב, הקביעה לפיה הסיפור שלה הוא רכילות באותה מידה ששאר האייטמים האחרים בערוצי הסלבס הם רכילות, גורמת לקהל להתעניין בבאומן מהסיבות הלא נכונות, ולהתעניין באנורקסיה מהסיבות הלא נכונות.
מדי שנה התמונות שנבחרות להופיע בכתבות על באומן רק הופכות מזעזעות יותר ויותר. הקלוז-אפים על פניה הכחושות, התאורה שמדגישה כמה בולטות העצמות, הצינורות באף. כמובן שאפשר היה לפרסם את אותו התוכן המילולי עם תמונות פחות קשות. בשלב זה כבר אי אפשר שלא לראות בפרקטיקה הזו ניצול ציני של אישה תשושה, סלביזציה של מחלה, פורנוגרפיה של סבל. אפשר להיות תמימים ולומר שבחירת התמונות נעשית מכוונה טובה, של העלאת מודעות, אבל בעולם בו קליקים חשובים יותר מהכל קשה להאמין בכך באמת. העורכים יודעים - כל אחד יודע, בעצם - שתמונות מזעזעות מביאות טראפיק, צופים, קוראים. אנשים שרואים דבר מזעזע צריכים לצרוך ממנו עוד, זו תאווה בלתי נשלטת כמעט. כמו לצפות בדוקו פשע גרפי בנטפליקס בהנאה כמוסה ולכסות את העיניים רק בחלק מהאצבעות.
היצר הזה - המציצני, החטטני, הטבעי אך חסר הרגישות - הוא לא היצר איתו אנחנו צריכים לגשת כשאנחנו מסקרים או צורכים את סיפורה העצוב של באומן. אם באמת היה לנו באמת אכפת ממצבה של באומן וממצבן של נשים שסובלות מהפרעות אכילה, היינו מסקרים אותה אחרת.