שקרים: חטאים שבין אדם לקינוח שהוא מעלה
למקרה שיש מישהו שזה עדיין לא ברור לו - כל האמהות הטריות בוכות, כל הזוגות רבים, לכולם חסר כסף, אחר צהרים עם הילדים הוא מדבר אינסופי של שעמום, ארוחות חג מלוות במועקה רגשית, הנוף מהמטוס זה רגע אחד של יופי בתוך שעות של חוסר נוחות, מובילת הדעה עם העוגה הזאת ביד לא באמת אוכלת אותה, כולם מחליקים את הפרצוף עם אותו פילטר, המנה הזאת לא הייתה *כזאת* טעימה. כולנו שקרנים ברשתות החברתיות, התמונות שלנו הן הדגשות קטנות במארקר שמבליטות רגע שממנו יכול, אולי, להשתמע, שטוב לנו. שאנחנו טובים. שמוצלח בכללי. שקרים קטנים ומשוכפלים שהחטא האמיתי הוא בכמה, אלוהים, כמה שהם משעממים.
השווצה: חטאים שבין אדם לחופשתו
הייתם במסעדה, וגם יש לכם בגד חדש וכרגע, ספציפית, אתם בכלל בניו יורק. חשוב שכולם ידעו על זה. גם אם אתם כל כך לא פעילים ברשתות שיש על הסטוריז שלכם קורי עכביש, ברגע שיהיה בחיים שלכם משהו מעבר לבינוניות האפרורית והיומיומית מיד תפגיזו בתמונות. זה טבעי, אבל תזכרו שרשתות חברתיות מעלות שיעורי דכאון וחרדה בקרב הזולת שנחשף אך ורק לפכים המושלמים בחייכם, בלי לדעת שהם עלובים בדיוק כמו של כולם. אז שלבו מדי פעם איזה קונקשן שבוטל במארג הסטוריז של חייכם, ככל הנראה תזכו למעט שמחה לאיד (ע"ע), אבל אולי תחסכו לזולת איזה התקף חרדה.
קנאה: חטאים שבין אדם לכל מה שאין לו
לאנשים ברשתות החברתיות תמיד יש. אחרת הם לא היו מעלים תמונה. הרי איך תעלה תמונה של אין? בין אם היש הזה הוא אהבה, תינוק, חפץ, חברים, אוכל - זה יש. וכשאין לך, היש של מישהו אחר צורם במיוחד. לקנא זה אנושי, זה פשוט וזה בסיסי, גם אם מגעיל לעתים. צורת ההתמודדות המקובלת היא להילחם באש עם אש ולהעלות תמונות של עוד יותר יש, או פשוט לא לשחק. לוותר על המניירות ועל מפגני הכח הקטנים והבזויים למען המטבע היחיד שעדיין שווה משהו ברשת - אותנטיות.
שמחה לאיד: חטאים שבין אדם לקונקשן שהחבר שלו פספס
בנפול אויבך אל תשמח. ובנפול עוקבך? המממ. שמחה לאיד היא באמת דבר מכוער, הדיבור זה שבעוד שקנאה היא אנושית, שמחה לאיד היא שטנית. אבל בואו נסכים שלא צריך להיות קיצוניים, ומותר לחוש שמחות קטנות מנזקים מינוריים לאנשים שנואים. לא נחגוג על סרטן, אבל מצבר שהלך? לגיטימי. שמחה לאיד היא סבירה במינונים קטנים, במיוחד כי ההזדמנויות לחוש אותה נדירות כל כך. בטח שברשתות, שבהן כולם עסוקים כל הזמן בהשווצה (ע"ע), שאי אפשר שלא לצהול קצת לנוכח תקלות החיים האפרוריות שלהם.
צפיית שנאה: חטאים שבין אדם למכר לו הוא בז
אמנם לאחרונה אנחנו שומעים בעיקר על מצוות "הסרת עוקב" עליה החלו להקפיד מפורסמים שהסתכסכו, אבל האמת היא שרובנו לא נסיר עוקב בעקבות סכסוך, או סתם עקב שנאה לאדם. נסיר עוקב מפאת שעמום, לא מטעמי שנאה. להיפך, אם נריב עם אדם, נעקוב אחריו ביתר שאת. זה יהיה מעקב לצרכי שנאה, שבמדרג המעקבים ניצב איפשהו למעלה, לצד בני זוג ואושיות אוכל. זה נקרא צפיית שנאה, והיא מבוססת על ההתענגות וההתבוססות ברגשות שליליים כלפי אדם, והזנתם על ידי מעקב אובססיבי וניתוח התכנים שאותם הוא מעלה. אם מודבר בשנאה המשותפת למספר אנשים, יתווספו אליה גם צילומי מסך (ע"ע). בריא? לא במיוחד, לעתים אפילו יוגדר כהתמכרות. אנפולואו או מיוט יהפכו אותנו לטובים ושמחים הרבה יותר, או סתם בני אדם קצת פחות אובססיביים.
צילומי מסך: חטאים שבין אדם לגלריית התמונות שלו
האם מישהו אי פעם עשה צילום מסך לפוסט של מישהו ושלח אותו לקבוצת וואטסאפ שלא לצרכי התרשעות? כנראה שכן, אבל מעט. מעטים צילומי המסך שנשלחו למכרים על צד שלישי וכללו את המשפט "אני כל כך אוהב אותו, איזה איש". לראייה, הפאניקה שאחזה באנשים בניסוי הכושל של אינסטגרם לתעד צילומי מסך. אף אחד לא רוצה שידעו שהוא צילמך. צילומי מסך הם רכילות מגובה, הם חיזוקים קטנים לדעות שליליות על אדם. אם בפרוס השנה החדשה גלריית התמונות שלכם מלאה בצילמוכי שנאה - דעו שיש לכם על מה לבקש סליחה. וגם דעו שאינכם זהירים, כי מדי פעם רצוי ללכת ל"כל התמונות" -> "אלבומים" -> "צילומי מסך" ואז למחוק הכל.
שופינג שלא צריך מטרגוטים: חטאים שבין אדם לארנקו
יש לכם הכל ואתם לא צריכים כלום. אז מה אם האלגוריתמים ברשתות החברתיות כל כך מדויקים שזה מרגיש לפעמים כאילו מישהו קרא את המחשבות שלכם, אז מה אם לאסוס ועלי בדיוק יש הנחה על משלוחים לישראל, אז מה אם אתם כל כך רגילים לחמוד דברים שהצטרפתם לקבוצות קניות ייעודיות ובדיוק יש את ההנחה על הדייסון החדש שיכול להחליף את ההוא שקניתם רק לפני שנתיים. אז די. לקנות זה לא אקולוגי, העולם עבר למינימליזם, אין לכם כסף לדברים האלה וגם לא איפה לשים אותם. סוף סוף הגענו לצייטגייסט הנכון שבמסגרתו קניות הן דבר וולגרי, בואו נקפוץ על העגלה הזאת ונפסיק.
יוהרת מנהלי העמודים והקבוצות: חטאים שבין אדם לאגו שלו
קבוצות ועמודי פייסבוק נוטים להיות משמעותיים בחייהם של אנשים שמעורבים בהם, בטח שבחייהם של אנשים שמקימים ומנהלים אותם, ויש להם אפס משמעות עבור כל אחד אחר בעולם. וזה בסדר, זה הגיוני, זה תקף לעוד הרבה דברים אחרים שחשובים למיעוט בזמן שלרוב האנשים בעולם לא אכפת מהם, למשל פאנפיקים של "משחקי הכס" ומשבר האקלים. אבל עושה רושם שלעתים אלו שמתקשים הכי הרבה עם הפנמת הפרופורציות הזערוריות שהם תופסים בעולם, הם מנהלי העמודים והקבוצות. לא נדיר לצפות בהם מתנפחים אט אט, מגדלים אגו, רודים בחברי קבוצתם עד שזו מתקפלת ונעלמת כי, ברצינות, מי אתם חושבים שאתם? קבוצות ועמודים הופכים מהר מאוד למיני מערכות פוליטיות וחברתיות וככאלו, הן נוטות להזכיר לנו שהכח משחית, שהעולם הוא המשך ישיר של התיכון ושעדיף שכולם יירגעו קצת.
"Reshoot Game of Thrones Season 8" https://t.co/c4FxlYPCXQ
דחיינות: חטאים שבין אדם לימיו הספורים על האדמה
גלילה אינסופית בכל רשת חברתית אפשרית על מנת להמנע מכל חובה שיש לנו בעולם האמיתי? דונט מיינד איף ווי דו! אז נכון שיש המון יתרונות ברשת- מידע יעיל, דעות מעניינות ואנשים נחמדים, אבל אם זה מסתכם בעוד אחר צהרים שלם שבו גללנו על הספה, ייתכן שיש בעיה שכדאי להידרש אליה. הרי אתם יודעים מה אומרים - אף אחד לא יגיד לעצמו על ערש דוויי "לא ראיתי מספיק סטוריז". ראיתם מספיק סטוריז. כולם אותו דבר. אז הניחו את הטלפון בצד, השתיקו את כל הקבוצות, תבהו בקיר, תתבוננו פנימה. מהלך רדיקלי יהיה גם לפתוח איזה ספר, אבל לאט לאט. צעדים קטנים.