אחרי כמה ימים של ויראליות, "הצינור" השלימו אמש (בתכנית מצוינת לכל אורכה, אגב) את המעגל שעשה "סרטון בת ים" ברשתות עם איחוד בין שני כוכביו. למי שלא בקיא, הנה תקציר: השבוע לפני 25 שנה, שודר קטע בתוכנית "כל שני וחמישי" עם רפי רשף, ובו צעירות מתלוננות על הסטיגמה שהודבקה לעיר בת ים - סטיגמה שלדעתן פוגעת בהן אישית מאחר שהן "לא נופלות בכלום מאנשים בצפון תל אביב". על אותה סטיגמה של העיר, נשאלו גם חבורת בנים עטויי שרשראות שהשיבו בשילוב קסום של אינטליגנציה רגשית וחברתית, וברהיטות לא פחותה משל הבנות. "בעצם הם מוציאים את הסטיגמה לפי דעתי, שהם עושים הבדלה ומלכלכים על ערסים. מה זה ערסים? אנחנו פשוט בני אדם".
הציטוט הזה שייך למרואיין הבולט בכתבה, גילי נגר (שאחר כך המשיך לקריירת משחק קצרת מועד אך לא בלתי מוערכת בסדרה "בת ים-ניו יורק", אז עוד לא היה מודע לאירוניה בכך), ששאל צעירה בשם קרן אם הייתה מוכנה לצאת איתו. "לא", היא ענתה לו. כשהוא שואל אותה למה, היא עונה "זה דימוי חיצוני, מה לעשות".
כמו מתסריט שסימן וי על כל קלישאה אפשרית, אותו צעיר גדל להיות דוקטור למתמטיקה, חוקר ומרצה שמתגורר בניו יורק, ושאותר על ידי "הצינור" לדבר על הוויראליות של הסרטון. נגר, איש חביב ונעים הליכות, לא נתן לחביבות שלו להסתיר את המסר הברור: "זה משקף בעיה אקוטית שקיימת עד היום לדעתי", אמר לגיא לרר.
על הקו עלתה גם אותה קרן מדוברת, גם לה לא חסר בתחום ההתפעלות: היא עבדה ב-012 ובמייקרוסופט ישראל וכעת מתגוררת בלונדון. לרר פרגן לשניים כמה דקות של שיחה ללא התערבות וקרן מיד אמרה שהיא חייבת לגילי התנצלות אישית (אגב, למה רק אישית? התנצלות בפני כל מי שיש לו חזות מזרחית גם הייתה מתקבלת בשמחה). היא אפילו הגדילה ואמרה שהיום, ממרחק השנים, היא מזהה ילדה מפונקת ומתנשאת. כלומר, קרן היא לא אישה נטולת מודעות. נהפוך הוא. אבל אז היא המשיכה והסבירה את עצמה ואמרה שהיא באמת מאוד סבלה מהתדמית שהוצמדה לבת ים. כשלרר אומר לה שהיא לא הקורבן בסיפור, ושאת הסטיגמה שהדביקו לה היא מיהרה להדביק לאחרים, היא שולפת את האס הפסיכולוגי - עשיתי השלכה.
אכן השליכה, קרן. לא את הפסיכולוגיה שהושלכה עליה, אלא את האחריות לאמירה הגזענית שלה. אחרי התנצלות מגומגמת ולא לגמרי משכנעת, היא נשאלה על ידי לרר אם הייתה מנסחת מחדש את דבריה היום, 25 שנה אחרי. התשובה שלה הייתה ברורה וחדה בדיוק כמו אז: "לא".
לקרן היו הרבה מאוד דרכים לפתור את העניין שהוצב בפניה: הסבר, למשל, על כך שהייתה צעירה בת 16 שספגה מסרים שהחברה כולה עמדה מאחוריהם בזמנו בלי הרבה כלים להבין את העיוות שבהם, היה מניח את דעתי וגם את דעתו של גילי, אני מרשה לעצמי לנחש. הסבר נוסף היה יכול להיות שמאז הבינה כמה המילים האלו כואבות והיום לא הייתה חוזרת על כך, אז לא חשבה על זה אולי. פתרון בסיסי נוסף שגם היה מתקבל על הדעת היה פשוט לומר "פגעתי ואני מצטערת על כך". עוד אפשרות, קרן, היא פשוט לשקר. אפילו זה היה עדיף.
אבל לא. דווקא אחרי ש"התנצלה", יצא המרצע מן השק: היא הייתה אומרת את אותם דברים בדיוק כמו שאמרה אז. אז מה שווה ההתנצלות הזאת? לא הרבה. קרן הלכה על התנצלות מז'אנר מפוקפק, ולא פחות מכך - נפוץ, ההתנצלות שאין בה הכרה באחריות אישית, אין Accountability (בעברית - אחריותיות, מילה שבאמת לא צריך להפיץ).
לא חסרים מרכיבים להתנצלות מזויפת: נסיבות שאינן תלויות במתנצל, היעדר הבעת חרטה או הז'אנר האהוב -המשוואה הפוגענית אם פגעתי, אז אני מתנצל. ממש כמו הפתק שהשאיר אריק לדובי על המראה בפרק האחרון של "חתונה ממבט ראשון": אני לא פגעתי אבל *את* נפגעת ולכן אני מתנצל על איך ש*את* חווה את הדברים בעוד שאני, אני ממש בסדר. כמה אני בסדר? אני מתנצל למרות שלא לגמרי ברור לי על מה.
מוסד ההתנצלויות הוא מוסד מורכב ולא רק בישראל: אנשים נוטים לעשות תמרונים מחשבתיים מאוד מורכבים רק כדי לא להגיד את הדבר החשוב ביותר למי שהם מתנצלים בפניו - שהם מכירים בפגיעה שגרמו, במכוון או שלא במכוון. התנצלות יכולה להגיע בטקסט של 1,000 מילה ויכולה להסתכם בשני משפטים, זה לא משנה. הדבר היחידי שמשנה הוא לקיחת אחריות, בלי "אם" ובלי "אולי". שברת, שילמת. אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל? התשובה, לרוב, תהיה מסיטים את האש מעצמנו, עושים מה שצריך ולא מה שנכון.
ובתור מזרחית מבת ים בעצמי (100% מצריה, לשם המשפחה יש מקורות עתיקים ולא רלוונטיים), חשוב לי לומר לקרן מלונדון: ההתנצלות שלך אינה מתקבלת.