מצחיק לנסות ולפזר את הערפל הלא באמת ערפלי שאופף את מוקי. כלומר, דני ניב. כלומר דניאל נייבורגר. אדם שהמציא את עצמו מחדש פעמיים - מראפר בהרכב לזמר סולו, ומזמר לטאלנט. כי מוקי של היום הוא מעצמה תרבותית בישראל. וואן מן שואו. משק אוטרקי של בידור: ראפר וזמר, שחקן ומנחה, פרשן כדורגל ושופט בריאליטי מוזיקלי. המאמי הלאומי האמיתי, אם לא שמתם לב, ואין מצב שלא שמתם לב כי מוקי נמצא אול אובר, מרוח על פני היסטוריית תרבות הפופ בישראל כבר יותר מעשרים שנה. הוא אהוב בצורה שמעט מאוד טאלנטים ישראליים יכולים להשתוות לה, ועובד בקצב שהיה מתיש קהלים ואמנים חרוצים פחות ממנו. משבק ס' ועד "The Four" שתחזיר אותו שוב לכיסא השופט בתוכנית כישרונות; מיבנה עד לרומא (או מיבנה עד רוממה, אם אתם אוהבים משחקי מצלול ובא לכם להיזכר בעובדה שבקיץ האחרון הוא הנחה את משדרי המונדיאל של כאן 11), שאלה אחת נותרת בעינה: למה? סליחה, כן? כמעט מיותר לשאול איך ולמה אנשים נעשים מפורסמים, אבל שאלה אחת, קושי אחד בלב התופעה שהיא מוקי היא איך דה פאק הוא נהיה המגה סטאר של ישראל?
בראשית היה דני ניב, הוא דניאל נייבורגר, הוא מוקי. מוקי הוא מהשותפים המייסדים בשב"ק ס, מהרכבי ההיפ-הופ הבולטים בתולדות המוזיקה הפופולקית בישראל ב-1995. ב-2001 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בעל השם הלא מלחיץ בכלל, "שמע ישראל", ופיתח במקביל קריירת משחק - מתפקידים קטנים יחסית ב"כנפיים שבורות" וב"שבתות וחגים" הוא המשיך ל"יחפים", "מקימי" ו"מטומטמת" - דרמת הפשע הקומית המצליחה של בת חן סבג, שהכניסה אותו לכל בית עם ממיר HOT (ולט'ס פייס איט: גם לכאלה בלי ממיר של HOT) והקרינה אותו בהם מדי ערב במשך חצי שנה. במקביל למקביל, הוא קטף גם תפקידי פרונט, כלומר תפקידים שמסתמכים על העובדה שהוא עצמו פרצוף מזוהה ומוכר. הוא כיהן כשופט בשלוש עונות של "הכוכב הבא", ובחורף הקרוב יאייש עמדה דומה בריאליטי המוזיקלי "The Four". על רקע כל ההופעות הטלוויזיוניות הללו, מוקי המשיך להוציא אלבומים בקצב קבוע למדי: ארבע שנים אחרי "שמע ישראל" הוא הוציא את "עוקף מלמעלה", ואחריו את "באמת ומקרוב", את האלבום המשותף עם להקת Useless ID, את "לב חופשי" ב-2014 ואת "ילד של אבא" שנה לאחר מכן. ב-2017 הוא הוציא את אלבום הסולו האחרון שלו, "הולך על מים". פלאס, הוא המשיך להופיע ולהקליט עם שב"ק ס עד 2014, אז הודיעו הצדדים - כן, תמיד בעזיבה הם הופכים ל'צדדים' - על הפסקת פעילות משותפת.
אני מונה את רשימה המכולת הזו אודות כל הישגיו של מוקי כי חשוב לי להבהיר כמה הדבר הזה חריג. כמה לא מובן מאליו שאמן ישראלי מצליח להתברג בטופ של שלושה תחומים שונים - שירה, משחק והנחייה. נדיר למצוא טאלנט ישראלי שיכול להתפרנס מאחד השדות האלה, אז מישהו שעושה את שלושתם? ועוד בהצלחה? מחשיד כמעט. אבל פחות מחשיד כשרואים את הפרויקטים שמוקי עושה, וחשוב מכך - את השמות שלהם. "שמע ישראל", "באמת ומקרוב", "לב חופשי" בזירה המוזיקלית; "שבתות וחגים" ו"יחפים" בזירת הטלוויזיה. "הכוכב הבא" היא זו שמוצאת את הנציגים הישראליים לתחרות האירוויזיון, ו"ילד של אבא" היה גם השיר הכי מושמע בשנת צאתו, גם שיר השנה וגם שיר ששום בר מצווה מאז לא שלמה בלעדיו. זהו לא רצף בחירות אקראיות כי אם סימון מדויק של מטרה אחת: להפוך את מוקי לדבר הכי ישראלי על המסך ומחוצה לו. באופן מודע ומכוון מוקי עובד על התאמה לתגית הזו, לכותרת מוספי החג הזו ששמה "האיש הכי ישראלי שיש", וכשהתבנית לא לגמרי מתאימה לו, הוא מותח את גבולותיה בעדינות של מנתח ומתאים אותם מחדש למימדיו.
מסרי השירים של מוקי השתנו גם הם - "ילדה סוכר" השובבי הפך ל"ילד של אבא" הנעים והמיינסטרימי; "כולם מדברים על שלום" הבועט (נו, בסטנדרטים של פופ ישראלי) הפך ל"דבר אלי" ה… כן, נעים ומיינסטרימי. החוויה המוזיקלית שמוקי מציע בימים אלה כל כך נעימה, מחליקה טוב כל כך בגרון ובאוזן, שנראה כאילו תמיד היתה שם. והוא עושה את זה באופן סדרתי כמעט: משחרר אלבום בשביל לשחרר אלבום ולבנות את הרפרטואר, אבל לכולם ברור שלהופעות של מוקי מגיעים בשביל הלהיטים. ובכל אלבום של מוקי יש להיטי ענק, שירים שחרותים על הדלתות בכניסה לגלגלצ. וכשמגיעים להופעה של מוקי יודעים בדיוק מה מקבלים: אנרגיה, פאן, להג נעים, נאומים פוליטיים מספיק WOKE כדי להעניק למעמד איזה נופך צעיר או מרדני אבל גם מאוד סבירים וממוצעים. לרגע לא פוליטיים מדי, חלילה, פן תיקרא עליו קריאה לחרם. כי צריך לרצות גם את הילדים וגם את ההורים; גם את מי שהתבגרו לצלילי "עוקף מלמעלה" וגם את מי שנחשפו אליו לראשונה בהיי-סקול פסטיגל. התוכן רוכך. הדבר הכי חתרני שמוקי אומר בימים אלה זה שהוא תומך בלגליזציה של סמים קלים, שזה כמו להגיד שאתה, בגדול, בעד הכינרת ובעד כלבלבים. אלה החלטות נבונות מאוד, והן מעידות על דבר אחד: מוקי לא בא לשחק, הוא בא לעבוד, והעבודה שלו היא להיות האיש שאתם אוהבים, שלהורים שלכם לא אכפת לשמוע, ושהילדים שלכם לא יוכלו לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיו.
גידי גוב של דורו
בכל דור ודור קם עלינו מין מוקי כזה. כלומר, בכל כך וכך שנים בתולדות התרבות הפופולרית, מגיע מישהו שאפשר לארגן סביבו את כל המחשבות על ישראל היפה בפרט ועל ישראליות בכלל. האיש שמייצג בצורה המובהקת ביותר את הארכיטיפ התרבותי הזה הוא גידי גוב - מהאהובים באמני ישראל, ואדם שמסלול הקריירה שלו מקביל למסלול של מוקי בלא מעט נקודות. גם הפריצה של גוב לשוק המוזיקלי החלה כיוצא של להקה חשובה ופופולרית; גם גוב שילב תפקידי משחק קלילים וקלילים פחות עם התמחות בדמויות שמשיקות לתדמית הציבורית שלו. גם גוב הפך ברבות השנים לפרזנטור אהוב שבכוחו לרומם ולהאהיב על הציבור את המותג שהוא מייצג וכן, גם גוב שפט בריאליטי מוזיקלי. זה קרה לתקופה קצרה בעונתה העשירית של "כוכב נולד" וזה היה: מדהים. לשניהם יש אפילו כינויים ארצישראליים בלתי מזיקים כאלה - מוקי, גידי, אלה אנשים שאפשר לדמיין בקלות שהכרתם כילדים או פגשתם בצבא. יש חשיבות לאיכות הזו, ליכולת להיות מספיק קליל וקליט כדי שאנשים יחשבו שתמיד היית שם. להיות מובן מאליו, בהקשר הזה, הוא לא דבר רע.
אני עומד להגיד עכשיו משהו רע על גידי גוב, לכן ברור לי שזה יהיה הטקסט האחרון שכתבתי וההורים שלי יקראו, אבל אני מוכן לעונש הזה. כי לאורך כל נתיבי הקריירה של מוקי וגידי בלטה תכונה אחת: חוסר ההתבלטות. תקראו לזה צניעות, אפרוריות, ביישנות, קסם אישי - זה לא כל כך משנה. מה שמכריע פה הוא שהן מוקי והן גידי הם אף פעם לא הכי טובים בתחומם. הם לא זמרים בעלי קול פעמונים או שחקני אופי שנטמעים והולכים לאיבוד בדמויות שהם מגלמים. הם לאו דווקא האנשים שיסחפו אחריהם עשרות אלפים לקיסריה ולא בטוח שיוכלו לעמוד לבדם במרכזה של סדרת טלוויזיה מתוסרטת. גם הגיחות של שניהם לתחומי ההנחייה החצי מקצועית - גוב בתוכניות אוכל וניב בתוכניות ספורט - מניחות אותם במרכזו של פאנל. הם חייבים אנשים נוספים סביבם - טיפוסים צבעוניים יותר, ידעניים יותר, קיצוניים יותר שיאזנו את כל הנעימות הגורפת והמנמנמת הזו שנוטפת משניהם. יש טובים מהם, אך אין טובים כמוהם.
כיוון שכל שכבת גיל זקוקה לגידי גוב סמלי משלה, וכיוון שברור לנו איך עובדים חילופי דורות בתרבות, ההכתרה של מוקי לתואר גידי גוב של המאה העשרים ואחת (שלא ישתמע מכך שגוב עצמו אינו רלוונטי למאה הזאת, כן? בכל זאת, יש לי עוד ארוחות חג להגיע אליהן בהמשך השנה) נראית כל כך הגיונית עד שלא שמנו לב שהיא כבר קרתה, הלכה למעשה, לפני 12 שנים. כשתאטרון "הבימה" העלה גרסת מחזמר לסרט "הלהקה", היה זה מוקי-דני-דניאל שהשתחל לתוך הנעליים הגבוהות של דטנר, הנח"לאווי השרמנטי והנחוש, שגילם גוב בסרט מ-1978. ומהו דטנר אם לא ישראלי יפה - אבל לא יפה מדי, ששי קשת יפה ממנו - וממוצע; רגיש אבל נחוש; אשכנזי, אבל לא באופן מתריס. כגוב לפני, מוקי הוא המרכז, הליבה של כל מה שנוח לנו לדמיין על כוכב וכוכבות. הוא מי שאנחנו רוצים לדמיין כשאנחנו חושבים על הישראלי הממוצע. הוא הראשון לציון של הסלבס - בדיוק כמו שגוב היה לפניו. השרביט הועבר: עכשיו תורו.