העיר הכי מושמצת בארץ רוצה להחזיר את שמה הטוב. על לא עוול בכפה דבק בה דימוי של חור עלוב ומכוער, עיר מיותרת. פתח תקווה לא עשתה שום דבר רע לאף אחד, חיה לה במרכז הארץ, גדולה למדי ובריאה למדי, לא ענייה במיוחד וגם לא עשירה בטירוף. עיר בישראל. כמעט במקרה, היא הפכה בשלב מסוים לסמל לעליבותן של ערי ביניים מדשדשות חסרות הייחוד. ככה סתם, בלי סיבה מיוחדת, השתרשה הבדיחה על גריעותה של פתח תקווה, המשיכה להתגלגל, וכדור השלג הגיע למימדים לא פרופורציונליים.
הרגע המכונן אולי היה "פתח תקווה" של להקת "אינפקציה", שנכתב לפני 20 שנה, עם השורה האלמותית "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה". קומיקאים וכותבים, טובים יותר ופחות, השתמשו בעיר כפאנץ' ליין חוזר, עצומות לביטול העיר פתח תקווה צברו תאוצה ברשתות החברתיות והבדיחה סירבה להיעלם. שני עשורים אחרי המנון התסכול הפריפריאלי של "אינפקציה", הקומיקאי נדב אבקסיס עדיין הציע לנציג הפלסטיני באו"ם את פתח תקווה תמורת שלום, "תאמין לי, אף אחד בישראל לא רוצה את פתח תקווה".
הנציג השנון ביותר לז'אנר בדיחות פתח תקווה הוא כמובן אביעד קיסוס, שספג לאורך השנים זעם רב מבני העיר הלוקאל-פטריוטים. לא אחת הוא הזכיר את פתח תקווה בתכנית רדיו שלו ושל טל ברמן, עם עקיצות על הבנייה המכוערת והאפורה, חוסר אופי וייחוד, מספר לא פרופורציונאלי בתי חולים ומרכזים רפואיים. אם הגועל והכיעור לא מספיק, המיקום שלה ביחס לכבישי המרכז גורם לכך שלאן שלא תנסה להגיע, איכשהו תמצא את עצמך בפתח תקווה. הבדיחה החוזרת הפכה ויראלית בשנה שעברה, כשעלה לרשת קטע ישן מתוך התכנית "חדר 101" (בה אורחים מפורסמים מציעים דברים שצריכים להיעלם מהעולם), וקיסוס שוב חטף קיטונות של זעם מהתושבים הגאים.
בשיחה עם קיסוס, נראה שהוא עייף כבר מתווית אויב העיר שנדבקה אליו. הוא ביקש להרגיע את הלהבות והסביר שמדובר בסך הכל בבדיחה שיצאה מפרופורציה: "מעולם לא באמת הייתה לי דעה שלילית על העיר פתח תקווה. למעשה, אני משועמם מדי מהנושא בשביל לנסח דעה מגובשת או ממשית. אני משוכנע שזו אחלה עיר, על אף מה שאני מזהה כריבוי קופות חולים וכמה רחובות שהם לא הדבר הכי אסתטי".
קיסוס הסביר שלמרות העקיצות הקטנות לאורך השנים, באמת ובתמים אין בליבו טיפת שנאה למקום. לאחר שהובהר לו שבכתבה נשתף שוב את הסרטון (מה שבוודאי יוביל לגל נוסף של הצקות), הוא ביקש להעביר מסר של שלום לכל אוהבי פתח תקווה: "באמת לא הייתה לי כוונה לפגוע בתושבי העיר הפטריוטים. תתייחסו אלי כאל הייטר מהסוג שרק מחזק את האהבה. הרוח בכנפיים של העיר. המיעוטים המפורסמים ביותר בעולם צמחו בדיוק ככה, בגלל הייטרים כמוני".
לא רק קיסוס הרים דגל לבן במלחמה על עליבותה של פתח תקווה, נראה שגם שאר ההייטרים מתחילים לרדת מהפאנץ' החוזר. מאז שאינפקציה שרו על עיר המרכז הנידחת, פתח תקווה עברה שינויים משמעותיים. תנופת הפיתוח של שנות האלפיים, עם שכונות וילות חדשות, קניונים ומרכזי תעסוקה. למרות שחלקים רבים בעיר עדיין מאותגרים אסתטית, אין ספק שפתח תקווה עברה מייקאובר רציני ב-15 השנים האחרונות.
ערסים, זקנים ומלריה
סיפור לידתה של פתח תקווה נשמע הולם מכדי להיות אמיתי: לקראת סוף המאה ה-19, על אדמות הכפר הערבי אומלבס, הוקמה אחת המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל. לפי הסיפור, הכפר ננטש בגלל מכה קשה של מחלת המלריה. שלוש שנים אחרי שהקימו את היישוב החלוצי, המתיישבים נטשו גם הם את המקום בגלל אותה מלריה, ורק כעבור כמה שנים חזרו לבנות מחדש את המושבה.
למרות ההתחלה המקרטעת, פתח תקווה הייתה מושבה ותיקה ומבוססת למדי. נציג בולט של המקום הוא הסופר יהושע קנז, שרבים מסיפוריו הקצרים חוזרים לילדותו ונעוריו במושבה הנעימה. בשנים שחלפו היא גדלה לעיר ועברה שינויים רבים. עליות שנות החמישים, התחזקות האוכלוסייה הדתית-לאומית והחרדית ועליות שנות התשעים לא הותירו כמעט זכר למושבת הפרדסנים הוותיקה.
עם תנופת הבנייה של שנות האלפיים, גם הפרדסים הוחלפו בשכונות חדשות ומרכזי תעסוקה. כמו ערים בינוניות אחרות בישראל (ערים גדולות בקנה מידה ישראלי), היא משלבת שכונות ישנות ומוזנחות יותר (עד שתמ"א 38 תסיים את עבודתה) לצד שכונות וילות חדשות ומטופחות, רחובות מסחריים מיושנים ומפויחים לצד קניונים ומרכזי תרבות שנבנו בשנים האחרונות.
לחוקרת התרבות ד"ר תמר ברגר, שכתבה את ספר המסות "אוטוטופיה", שחוקר את הפרברים הישראליים במרכז הארץ, קשה לקרוא לפתח תקווה פריפריה. לדבריה, "פתח תקווה היא פריפריאלית ביחס לתל אביב נניח, אבל היא המרכז ביחס למקומות יותר מרוחקים. אני חושבת שהיא מקרה טיפוסי של ערי ביניים, לא פריפריאליות מדי, ערים במרכז. יש איזו מרופטות כזו, אבל זה לא אומר שזה נחות, זה לא אומר שזה עני. למרות כל ההשמצות, זה עובד, העיר עובדת".
היא מציינת את העלייה הרוסית בשנות התשעים, את תהליכי ההתחרדות של העיר ואת בניית השכונות הפרבריות החדשות (שכונות הווילות), כנקודות מפתח בהתפתחות העיר. היא מזכירה שתדמיתה של העיר עברה שינויים רבים לאורך השנים: "בפתח תקווה היו אנשים עם אמצעים, הפרדסנים האלה. בשנות השישים והשבעים, מערכת החינוך בפתח תקווה נחשבה מאוד טובה. היא לא התחילה בתור איזה חור, בכלל לא, יש שם ממש אצולה של מייסדי העיר, משפחת בן עזר ועוד. בדומה לרמת גן נניח, גם לא כל כך רואים בה שיכונים. העיר עברה תהליך אורבניזציה הדרגתי מאוד, שנמשך המון שנים".
זהבה גלאון, שגדלה בעיר בשנות השישים והשבעים (וגרה שם כל חייה, גם היום), מתארת ילדות נעימה בעיר שלווה ורגילה, "לא הכרתי מקום אחר, אז לא ידעתי להשוות. ישבנו בקפה ברזילי, על הברזלים, הלכנו לקולנוע כשעוד היה". כחלק מההתחדשות העירונית המרשימה שעברה, היא מציינת את מוזיאון פתח תקווה ומוסדות תרבות שנבנו בשנים האחרונות. "פתח תקווה שודרגה, הבדיחות עדיין קיימות, אבל הן כבר פחות רלוונטיות".
בניגוד לנוער של שנות השבעים, בשנות השמונים החלה הקרבה לתל אביב לבוא לידי ביטוי. התסריטאי אבנר ברנהיימר, שגדל בעיר בשנים אלו, זוכר מנעוריו את הנסיעות בקו 66 לעיר הגדולה, עם בגדי עור שחורים ותסרוקת של רוברט סמית'. מי שגדלו על דיוויד בואי והקיור, מצאו את עצמם על האוטובוס האחרון לתל אביב, מבלים כל הלילה וחוזרים באוטובוס הראשון לפני בית הזמן. המראה הפריקי בעיר השמרנית יחסית גרם לחיכוכים, אבל הוא לא זוכר שחטף מכות או סבל מהצקות, חוץ מהפעם בה חיכו לו עם מקלות ושרשראות מחוץ לשער התיכון (הוא הצליח להתחמק).
המתח בין הקרבה לתל אביב לבין האווירה הפריפריאלית המשיך גם בשנות התשעים, והוא גם מה שהצמיח את שירה של להקת "אינפקציה". כפי שסולן הלהקה ניר טרטר מספר: "היינו נוסעים עם האוטו לתל אביב, דרך רחוב ז'בוטינסקי, שמתחיל בפתח תקווה ונגמר בתל אביב, עובר בבני ברק וברמת גן. זה היה המסלול שלנו, כל הזמן היינו נוסעים באוטו לכיוון תל אביב, לעבר העיר הגדולה, בדרך תמיד היה כל מיני פועלים רומנים וערסים וזקנות ובני עקיבא וכל הדברים האלה. אתה רוצה ללכת לאיזה מועדון ולהרגיש קול ובסוף אתה חוזר לפתח תקווה".
בזמן השיחה הוא נמצא במקרה בנסיעה בעיר, הוא עוצר ליד בניין מגורים ישן ושולח לי תמונות של החזית המוזנחת. "מישהו החליט לשים פעם שפריץ כזה בחזית של הבניינים, לא יודע, חשבו שזה יפה. ואז זה נדבק עם מלא אבק וחוטים שנתקעים בזה, ואז יש כל מיני אנשים עם גופיות סבא שיושבים בקומה שנייה מתים מול הטלוויזיה, מול ערוץ 1, בזמן שמלא אוטובוסים עם פיח עוברים. אתה רואה את זה, ואתה בן 20 ורוצה לכבוש את העולם, אז יוצא שיר כזה".
"זה שיר לכל מי שגר באיזושהי פריפריה, באיזושהי דירה מסריחה עם תריסים ישנים ושפריץ מבחוץ. 'אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה', מעבר לכך שזה נכון, אז זה נכון גם לגבי אנשים שגרים בקריות ובכל מיני פרברים, בכפר סבא, ביבנה ובכל מיני חורי תחת כאלה שאתה מגיע ורואה את הבניינים המגעילים האלה, עם אותן מרפסות ועם אותו פיח ועם אותו שפריץ, עם אותם אנשים קשי יום. אולי היום יש איזה קטע שעושים תמ"א 38 ואז זה נראה קצת מגניב, ואז אחרי עשור זה עוד פעם נראה כמו חרא".
טרטר אמנם זוכר שהייתה מעט אלימות בשכונה בה גדל ("מישהו פעם דקרו אותו בגלל משחק של פאקמן") אבל לא רואה הבדל גדול בין עיר ילדותו לבין ערי מרכז אחרות, "בכל מקום יהיה איזה ילד שיחטוף מכות, גם בחולון או כפר סבא". למרות הנוסטלגיה לחור שהיא פעם הייתה, כמו שאר המרואיינים, גם הוא מציין את השינוי החיובי בשנים האחרונות: "אני אישית מאוד מאמין בפתח תקווה, אני גם מאוד אוהב אותה. אין מה להשוות בין פתח תקווה של 2018 לבין פתח תקווה של אמצע שנות התשעים. אז זה היה אחר לגמרי, זה היה באמת מקום בלי תקווה, והיום הוא מקום עם מלא תקווה. בעשור האחרון הייתה איזו תנופה מטורפת של בנייה, אני נדהם מהשינוי שהיא עברה, כל הכבוד. כל אזורי ההייטק והשכונות החדשות והקניונים, כל הדבר הזה היה פשוט פרדסים. לא היה את כל הדברים האלה".
אם גלאון וברנהיימר מספרים שלעיר הייתה תדמית די טובה באותן שנים, נראה שילדי הניינטיז חוו את הייחוס הפתח תקוואי בצורה פחות חיובית. הירידה במעמדה הציבורי קדם לשירה של "אינפקציה", אבל אין ספק שהשיר עזר לקבע את התדמית המפוקפקת. טרטר אף מספר שמנכ"ל העירייה יצר איתו קשר לפני כמה שנים והציע לו לכתוב שיר מחודש, הפעם כזה שמהלל את העיר המתחדשת. למרות הרצון של העירייה לשנות את הדימוי בעזרת קאמבק של "אינפקציה", לעיר יש דור חדש של שגרירים תרבותיים, שדווקא מאמצים בחום את התדמית הקשוחה ושכוחת האל, בראשם הראפרים ילידי העיר טונה ונצ'י נצ' (נצ'י נצ' אף הקדיש לה אלבום, "ברוכים הבאים לפתח תקווה").
ההצלחה של השניים בשנים האחרונות החזירה שוב את העיר לתודעה, השגרירים החדשים מתייחסים רבות לעיר מוצאם, ועושים את זה בלי טיפת רגשי נחיתות. בניגוד לשיר של "אינפקציה" שמתאר מפגש עם בחורה בה הוא נאלץ להודות בכך שהוא מפתח תקווה, טונה ונצ'י נצ' ממש לא מתביישים בכור מחצבתם. בשיחה עם איתי זבולון (טונה), הוא מספר שבנעוריו בכלל לא הכיר את השיר של "אינפקציה" ("אתה יודע למה? כי הייתי מפתח תקווה אחי, אצלי שמעו טופאק וזוהר"), אבל זוכר את המבטים שספג בחייו כשסיפר על עיר מוצאו, "כשמישהו יגיד לי אתה נחות כי גדלת בשכונה, אז אני אסתכל לו טוב טוב בעיניים, גם זה קרה".
נראה שטונה ונצ'י נצ' מתייחסים לפתח תקווה כאל הגרסה הפרטית שלהם של HOOD, בתרגום שלהם של מסורת הראפ המוכרת, ברוקלין התחלף בפתח תקווה, לא כדי לצחוק עליה, אלא פשוט כי זאת השכונה שלהם: "זה חלק מהאמת, בהיפ הופ אתה כותב על מאיפה שאתה בא, אתה מייצג את השכונה שלך, זה שירי שכונות. אתה מייצג מאיפה באתי, אני באתי מפה, אני באתי מפה, זה מקום, יש אותו על המפה והוא מלא בחיים. והמקום שלנו זה פתח תקווה".
גם אם הוא עוזר להביא גאווה מחודשת לפתח תקווה, הוא לא רואה את עצמו כשגריר הסברתי למען דימוי העיר המתפתחת. כששואלים אותו אם הוא גאה בפתח תקווה, הוא מתנגד, "לא הקמתי את העיר, אין לי גאווה כלפיה, אבל כשבא בנאדם ומסתכלים ואומרים לו, 'אדוני מאיפה באת?', זה הכי גאווה להגיד 'אני באתי מפתח תקווה'". כמו שהציע אביעד קיסוס, אולי מתוך רגשי הנחיתות, כנגד ההייטרים, צמחה לה זהות פתח תקוואית חדשה, זקופה וגאה, זין בעין של כל מי שאומר שהיא מיותרת.
זאת כמובן סוג של אוטופיה. כרגיל בתחום המוניציפאלי בארץ, ההתקדמות היא איטית ולא רציפה. זאת לא עיר מגניבה, עדיין אין הרבה מה לעשות, יש השפעה דתית חזקה ושכונות קשות ומוזנחות. המצב משתפר, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, זאת עדיין פתח תקווה. כדוגמה להיבטים המנותקים והמיושנים יותר של העיר, טונה מספר שזאת אחת הערים היחידות בארץ בהן מעולם לא הופיע: "לא הזמינו אותנו להופיע, אף יום עצמאות, אף יום פורים, כלום. גם אני וגם נצ'י נצ' הופענו בכל הארץ, אין חור מצחיק שלא גילינו שיש על המפה, אין מקום שלא הופענו בו, חוץ מפתח תקווה".
>> בדקנו מיהי העיר הכי טובה בישראל לפי הקטגוריות החשובות