תלמה (Thelma)
ארה"ב, שוויץ | 2024 | 98 דקות
"תלמה", סרט הפתיחה השנה, הוא יופי של נוצה בכובע למנהל האמנותי החדש של הפסטיבל, אור סיגולי (גילוי נאות: אני מיודד עם האיש, במידה. הוא הרבה יותר מדי גבוה). פסטיבלים נוטים מטבעם ללהק לאירוע פתיחה סרטים "גדולים", יומרניים לטוב ולרע, וזה בול ההפך: יצירה קטנה ומתוקה, שובת לב ומצחיקה, על אישה בת 93 שנופלת קורבן להונאה טלפונית ומחליטה - בהשראת סרטי "משימה בלתי אפשרית", לא פחות - להשיב לעצמה את כספה.
98 דקות מהודקות נמשך "תלמה", ושלושה דברים משאירים טעם של עוד: ההופעה הנהדרת של ג'וּן סקוויב ("נברסקה") בתפקיד הראשי, הסצנות שבהן מצליח הבמאי ג'וש מרגולין למצוא שביל זהב מושלם בין מסעה של תלמה למיטב הקלישאות של סרטי האקשן - והיחסים בין הגיבורה לבין הנכד שלה, שבניגוד גמור אליה ולהפגנת המסוגלות שלה, פשוט לא יודע לעשות כלום. כלומר, בומרית בסתיו שנותיה > בן דור Z בדמי ימיו. זה מצחיק כי זה נכון.
(תומר קמרלינג)
טאבו: עמוס גוטמן
ישראל | 2024 | 76 דקות
על הבימוי וההפקה: שאולי מלמד וגיל סימה. המושא: עמוס גוטמן ז"ל, הבמאי הישראלי שעזב את העולם טרם זמנו, וזה שהביא לראשונה את ההומוסקסואליות למסך הכסף הישראלי. התוצאה: אחד מסרטי הדוקו הטובים ביותר שנעשו כאן בשנים האחרונות. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, חוץ מסרטי מתיחות גסי רוח של יהודה ברקן ושות', שלטו בקולנוע הישראלי סרטים בעלי גוון פוליטי ומלחמתי סביב רעיון הדו-קיום ומלחמת לבנון. בין כל הסרטים שהציבו את המאצ'ו הישראלי במרכז במלוא אונו, הגיח הקולנוע הלהט"בי הייחודי, העדין והחד פעמי של גוטמן, שלא פחד להביא נושאים קוויריים לקדמת הבמה ולהטיח אותם בפרצופה של החברה הישראלית קפוצת התחת וההומופובית של אותו עשור.
32 שנה אחרי שזכה בפרס וולג'ין על "חסד מופלא" בפסטיבל ירושלים בשנת 1992, רוחו של גוטמן חוזרת לסיבוב נוסף בג'רוז עם הסרט התיעודי אודותיו. באמצעות קטעי ארכיון הכוללים צילומי וידאו נדירים של הבמאי בימיו האחרונים, קטעים מסרטיו ופסקול מוזיקלי מסונתז ומשובח - שאולי מלמד מספר בכישרון את הסיפור שלא סופר על גוטמן, היוצר והאדם המיוסר תמידית. וברמה הצורנית, "טאבו" ערוך נפלא ומכניס את הצופה לתוך חווית דוקו מהוקצעת, מהנה ומסקרנת ביותר. ניכר שמלמד מחובר בכל נימיו למושא סרטו, והתוצאה בהתאם.
(לירן יושעי)
הסרט הנאצי של היצ'קוק
ארה"ב | 2023 | 86 דקות
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וכחלק מניסיון קולנועי לתרום למאמץ הלחימה, פנה אלפרד היצ'קוק אל הסופר ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם", "על עכברים ואנשים") וביקש ממנו לכתוב סיפור חדש שיעובד לתסריט עבור סרטו החדש. כך נולד הסרט "סירת הצלה" (1944), שמגולל את סיפורם של תשעה ניצולי ספינה שהוטבעה על ידי צוללת גרמנית. התשעה, בריטים ואמריקאים, מוצאים את עצמם בספינת הצלה יחד עם קפטן הצוללת הגרמנית שהוטבעה גם כן. במקום להשליך אותו אל מעמקי האוקיינוס, התשעה לוקחים החלטה תמוהה ומפקידים בידיו את משוטי הסירה, בתקווה שיוביל אותם לחוף מבטחים, אבל כוונותיו של הנאצי אחרות לגמרי.
במהות, "סירת הצלה" הוא בכלל ביקורת נוקבת של הגאון הבריטי על בנות הברית ועל האופן שבו היטלר היתל בהן. במבחן התוצאה, סרטו של היצ'קוק קיבל פרשנות שונה ב-180 מעלות מכוונת המשורר, והוא חטף באקלשים מטורפים על אופן ייצוג הנאצים בפיצ'ר הנ"ל. אפילו סטיינבק עצמו דרש ששמו לא ייקשר בשם הסרט. ובכל זאת, "סירת הצלה" נחשב עד היום לאחד מפסגות היצירה של היצ'קוק ולסרט ייחודי בנוף ההוליוודי של שנות ה-40.
"הסרט הנאצי של היצ'קוק" מנסה לנתח ולפענח את השתלשלות האירועים שהובילה לתחושה התלושה בנוגע לכוונותיו האמיתיות של הבמאי, שנפל קורבן להשתלחויות מצד התקשורת האמריקאית על לא עוול בכפו. הדוקו של דפנה באיוויר לא חייב להיות הבחירה הראשונה שלכם בעת רכישת הכרטיסים לפסטיבל, ולא תפלו מהכיסא כאן. אבל אם אתם מחפשים הצצה נוספת - ואפילו קצת מרתקת - לנבכי מוחו וכשרונו של אלפרד היצ'קוק, תמצאו כאן את מבוקשכם.
(לירן יושעי)
רוצה לב? (?Want A Heart)
ישראל | 2024 | 65 דקות
לאף סרט דוקו אין תוחלת בלי כמות סבירה ומעלה של אותנטיות. ולפחות בהתחלה, ל"רוצה לב?" אין אותה. סרטו של נתן רושנסקי עוקב אחר עידית (אין שם משפחה) - או כפי שהיא מוכרת במחוזות מסוימים, "השוטרת אז-אולי". דמות קבועה בהפגנות מהשנים האחרונות, בעיקר בירושלים, שנעזרת בליצנות שלה כדי לאכוף את תפיסת עולמה האישית בכל הנוגע לזכויות אדם. משהו בין אומנית פרפורמנס לקמע שפיתח תבונה.
אז-אולי, פסטיבל וודסטוק של אישה אחת, מסתובבת במקומות הנפיצים ביותר ומפזרת לבבות ואווירה טובה. כשהעניינים מתלהטים, כפי שקורה כמעט בכל הזדמנות בעת הזאת, היא מנסה לרכך את העימותים בין השוטרים והמפגינים בגופה. כאן מגיעה אחת הבעיות בהתנהלות שלה, ובהתאם גם בסרט עליה: לחלק מדבקות זה חמוד, אבל להפריע למשטרה לבצע את עבודתה ללא שום סכנה ניכרת לעין - אפילו אם לא מסכימים עם אופן הפעולה של הכוחות - זה לא חמוד בכלל. ולרושנסקי, כך נראה, זה לא באמת מפריע. אין ספק שמדובר באחד ממושאי הדוקו הכי מוצדקים שנראו כאן, וחכן חבל שהסרט לא מצטיין בעמידה במשימה: "רוצה לב?" שיוצא רק עכשיו מסתיים כבר עם מינוי בן גביר לשר, שזה איזה שניים-שלושה גלי הפגנות אחורה. ולמרות שהוא ניחן ברלוונטיות מובנת מאליה, הוא התיישן הרבה יותר מדי עד שהגיע למסך. לפחות הוא לא התיישן רע.
(רועי אבן)
התחת הזקן שלי
ארה"ב | 2024 | 88 דקות
מרטי מקפליי היה כאן קודם, אבל ב"התחת הזקן שלי", סרטה השני של מייגן פארק, אליוט עושה את זה קצת אחרת. רגע לפני שהיא עוזבת את החווה של הוריה ללימודים בעיר הגדולה, אליוט בת ה-18 (מייזי סטלה) מחליטה לציין את המאורע עם פטריות הזיה. בעיצומו של הטריפ היא פוגשת את בת דמותה בת ה-39 (אוברי פלאזה), ובין שלל העצות והטיפים לחיים, אליוט המבוגרת מזהירה את עצמה מהתאהבות בבחור ששמו צ'אד (פרסי היינס-וויט). כמובן שקורה ההפך ומכאן הסרט הופך מ"סוג של 'בחזרה לעתיד'" על טריפים, לכל סרט התבגרות אחר שאתם מכירים, במובן הכי טוב של המושג.
ל"התחת הזקן שלי" יש את כל מה שסרט התבגרות צריך. חוץ מאליוט אף דמות אינה באמת מפותחת כאן, אבל ההומור מתוזמן מצוין ורגעי הדרמה מרגשים בצורה מספקת. מעל כל אלו מככבת מייזי סטלה האנונימית, בתפקיד שנתפר בדיוק למידותיה. "התחת הזקן שלי" הוא סרט משעשע מצד אחד שיגרום לכם לצחוק מתגלגל, ומנגד ייקח אתכם למחוזות הסנטימנט עד לכדי דמעות. אומנם מדובר בדרמה קומית של התבגרות עם נגיעות קוויריות, אבל אפשר לקטלג את הסרט הזה בכיף תחת קטגוריית "סרטי ה-Feel Good של השנה".
(לירן יושעי)
עם הזרם
בלגיה, לטביה, צרפת | 2024 | 84 דקות
סרט שאפשר לוותר עליו, ויחד עם זאת הוא ראוי להמלצה רק בגלל כמות החמידות שמאפיינת אותו. "עם הזרם" הוא סרט אנימציה שמגולל את סיפורו של חתול שחור וחמוד, שנסחף, תרתי משמע, להרפתקה בעל כורחו. כששיטפון עצום מחסל את מרחב המחייה שלו ומציף את כל האזור, החתול מוצא את עצמו בסירה אחת יחד עם למור חובב פריטים נוצצים, אנפה מעצבנת, קפיברה ישנוני וכלב נלהב. כשהיא נסחפת בזרמי השטפון, החבורה נאלצת ללמוד לשתף פעולה, למרות השוני הבולט בין כל חבריה.
"עם הזרם" עוסק בקבלת השונה, אחווה, חברות ונאמנות. האנימציה עצמה אינה מרשימה במיוחד והיא מרגישה מעט דלה וקצת בסיסית. בעיה נוספת שהסרט סובל ממנה - הוא ארוך מדי, במיוחד עבור סרט אנימציה ללא כל דיאלוג, ולכן הוא מתאים לילדים בגילאי 10 ומעלה. ועדיין, ברגעים הטובים שלו (ויש מספיק מהם כדי להצדיק את נוכחותו ברשימה הזו) הוא מלבב, חביב ומספק חווית צפייה מהנה למדי.
(לירן יושעי)
שוגרלנד אקספרס (The Sugarland Express)
ארה"ב | 1974 | 110 דקות
שלוש שנים אחרי סרט הטלוויזיה "דואל" ושנה לפני "מלתעות" ביים סטיבן ספילברג את מה שהיה תכלס סרט הקולנוע הראשון שלו, "שוגרלנד אקספרס". ובעוד שקודמו בפילמוגרפיה של ספילברג הפך לקלאסיקת אימה והבא אחריו לשובר הקופות המודרני הראשון, "שוגרלנד" איכשהו לא מוזכר בדרך כלל כשמדברים על הקאנון של ספילברג. במלאות לו 50 שנה יקבלו המבקרים בפסטיבל הזדמנות לראות (בעותק חדש ופריך) שהוא לגמרי שייך לשם.
זה סיפור - אמיתי, כמה שזה נראה משונה - על בני זוג שלוקחים שוטר כבן ערובה כחלק ממסע לאורך טקסס בניסיון להשיב לעצמם את בנם, שאמור להימסר למשפחה מאמצת. גולדי הון נהדרת בתפקיד הראשי, הצילום של וילמוש זיגמונד האגדי מיישר קו עם המיטב שנעשה בשנים המופלאות ההן של הקולנוע האמריקאי, והבימוי של ספילברג כבר מהוקצע ובוגר ודובר קולנועית כל כך שוטפת שזה פשוט נס. מדובר גם בשיתוף הפעולה הראשון שלו עם המלחין ג'ון וויליאמס, שזה עניין בפני עצמו לספילברגופילים. אבל עזבו, לא צריך לבוא מעריץ מהבית. 50 שנה, ו"שוגרלנד" עדיין נראה וזורם כל כך פרש.
(תומר קמרלינג)
חלב
ישראל, צרפת | 2024 | 98 דקות
המילה "אמא" טעונה בכל כך הרבה משמעויות ורבדים, והיא הלב של הדרמה הקומית של מאיה קניג. עם תסריט שקיבל טיפול מהדוקטור איילת מנחמי ("7 ברכות") ועם הילה רוח בתפקיד הראשי, קניג מגישה סרט קצת מצחיק וקצת עצוב, על אימהות ועל כל השיט שמגיע כחלק בלתי נפרד מהתפקיד.
הילה רוח היא טאלה, זמרת מרוששת ואם חד הורית. כשהיא זקוקה נואשות לכסף, טאלה מתחילה לעבוד ב"שביל החלב" - מפעל שבו אמהות חולבות שואבות חלב אם טרי לטובת אלו שאינן יכולות או רוצות להניק. ברגע של טמטום אנושי טיפוסי, טאלה פוגשת את האמא שמקבלת את החלב שלה (הדס ירון) ונוצרת ביניהן מערכת יחסים מיוחדת ומלאת תפניות מטלטלות.
"חלב" דורש כמות מילים ארוכה יותר מהמלצה קצרה, אבל כן אפשר לומר שמדובר ביצירה מקורית וטובה, ששמה על השולחן את כל הנושאים המחורבנים מהצד הפחות זוהר של האימהות. קניג נוגעת בחוכמה ובעדינות קומית בכמה וכמה נושאים כאובים עבור אמהות צעירות וותיקות כאחד: רגשות אשם, ביקורת ושיפוטיות - עצמית, חברתית ומשפחתית, דיכאון אחרי לידה ועוד. הילה רוח והדס ירון כובשות בתפקידיהן, אך עם כל ההמלצה החמה והלבבית, צריך גם לומר שהדרמה ב"חלב" לא מגיעה לכדי מיצוי הפוטנציאל הגלום בה, ובסופו נותר טעם של חלב חמוץ.
(לירן יושעי)
גאוצ'ו גאוצ'ו (Gaucho Gaucho)
ארה"ב, ארגנטינה | 2024 | 85 דקות
הקונוטציה הראשונה שתעלה בקרב הישראלים בהקשר למילה "גאוצ'ו" תהיה ככל הנראה רשת מסעדות בשרים ארגנטינאית. אבל זיקוק הטייטל הזה לרמה של של בשר חרוך על הגריל בתוספת צ'יפס וקטשופ יהיה חטא של ממש. המונח "גאוצ'ו" הוא הרבה יותר מזה וטומן בחובו מסורת ייחודית ותרבות מרתקת, הקיימות כבר מאות רבות של שנים. גאוצ'ו הוא בעצם אחיו התאום דובר הספרדית, עטוי הפונצ'ו ולוגם המאטה של הקאובוי האמריקאי.
בסרטם התיעודי החדש "גאוצ'ו גאוצ'ו", מתחקים מייקל דווק וגרגורי קרשאו, יוצרי "ציידי הכמהין", הדוקו המעוטר בפרסים ומחמאות, אחר קהילה קטנה של גאוצ'וס בערבות ארגנטינה. הם עושים את זה באמצעות מינימום תנועות מצלמה ומקסימום פריימים מרהיבי עין של גאוצ'וס, מכל הדורות ומכל המינים, על רקע נופים מדבריים רחבי ידיים. במשך קצת יותר משעה, לוכדת ומלקטת המצלמה הסטטית (ברוב הזמן) של דווק וקרשאו אסופה של סיפורים קטנים של אנשים שנלכדו בנקודה על ציר הזמן, אי שם במאה ה-17. מדובר בסרט שהוא שיר הלל לתרבות עתיקה, מסורת, אמונה ונאמנות אמיתית לכל אלו, ומיועד בעיקר לחובבי הדוקו האיטי והאותנטי, שמתמסר לדמויותיו ולא להיפך.
(לירן יושעי)
על מה אפשר לוותר
בינתיים על כדור הארץ (Meanwhile On Earth)
צרפת | 2024 | 88 דקות
אוף נו. כל דבר ב"בינתיים בכדור הארץ" נראה כמו אחד מאותם סרטי מדע בדיוני חוץ-הוליוודיים (או במקרה הזה לגמרי חוץ-אמריקניים) שעושים טוויסט יפה על הז'אנר פשוט כי הם לא מכוונים לקהל אולטרה-רחב. סרטים כמו אלו שיוצרת התסריטאית-שחקנית בריט מרלינג במסגרת האינדי האמריקאי, או נניח המאסטרפיס האירופי TimeCrimes. אבל לא, ממש לא: סרטו של ג'רמי קלפן הוא ההפך הגמור מזה. קשקוש יומרני ונטול הומור, יצירה שטירגרה לי את טראומת "החלל שנותר".
זה סיפורה של צעירה (מגאן נורתם) שאחיה נשלח למשימה בחלל ולא חוזר הביתה. זמן רב לאחר שנשארים ממנו רק זיכרונות צצים לפתע מעין סימני חיים מהבחור, וכמובן שהצופה מוזמן לתהות אם מדובר בתסמיני אובדן או בדבר האמיתי. אבל התשובות אינן מתגמלות, וחוויית הצפייה פשוט מתישה. עד עכשיו לא הבנתי מה הסרט הזה ניסה להיות, לעולם לא תשכנעו אותי שיש סיבה לסצנת האלימות המינית שצצה בערך באמצע 88 דקותיו - זה לא מרגיש יותר מ-140 - ולעולם, אבל לעולם, לא אסלח לקלפן על שילוב של קטעי אנימציה אמנותיים-גנריים בתוך כל הנ"ל. בסדר גבר, אז היית מועמד לאוסקר האנימציה על "יד אבודה", אבל למה אנחנו צריכים לסבול.
(תומר קמרלינג)