"שובר שורות" לא המציאה את הספוילר, הלא הוא "קלקלן", לפי האקדמיה ללשון עברית או "קלקולון", גלגולו העברי הנפוץ יותר של המונח. אנשים רעים שיטרחו ליידע אתכם בכל מה שעוד לא הספקתם לצפות בו התהלכו בינינו עוד מהימים בהם היה וולטר ווייט רק מורה אפרורי לכימיה, בלי סרטן או שאיפות מקצועיות. אבל שקבוצה עצומה של אנשים תדלג ברחבי האינטרנט כאילו היה שדה מוקשים ממולכד? כזה עוד לא היה. אולי כי פייסבוק לא הייתה בסביבה כש"הסופרנוס" נגמרה, אולי כי עם איך ש"אבודים" הסתיימה אנשים התביישו להודות שהם בכלל צפו בה. אבל אם אתם עדיין מנסים לחצות את השדה הזה מבלי לעלות על מוקש או לחטוף רסיס, תפסיקו לנסות. מתישהו תעלו על ספוילר, בין אם תאיימו על כל חברי הפייסבוק שלכם ובן אם לאו. עכשיו, תתמודדו עם זה.
לא נזהרתם? בעיה שלכם
אל מול כל אלו עומד איתן הבינג', הכינוי שניתן לצפייה מרתונית שהפכה בשנה האחרונה לפורמט הפצה מקובל. כשבפברואר האחרון עלו כל פרקי העונה הראשונה של "בית הקלפים" לנטפליקס, נעקר ממקומו עמוד התווך עליו נשענו כל עקרונות הספוילרים כפי שהכרנו אותם: מועד השידור. כשכל אחד צורך את הפרקים בקצב שלו ואין יום ושעה בו משודר הפרק לראשונה, אף אחד לא באמת יודע מתי אפשר לדבר על מה שקורה שם. התוצאה? ספוילרים. המסקנה? זה לא נורא כל כך. אם לא צפיתם ב"בית הקלפים" ולא השארתם את הרגישות לספוילרים בכניסה, אתם מוזמנים לדלג על שתי הפסקאות הבאות.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לערוף וירטואלית את ראשה של מי ש"קלקלה" לי את "בית הקלפים", כלומר לאנפל אותה בטוויטר. מהר מאוד הבנתי שלאף אחד לא אכפת אם אני עוקבת אחריו או לא, ואיומי הסרק שלי העסיקו אותי בלבד. "נוח על משכבך בשלום, פיטר רוסו" היה ציוץ נבזי, ספוילר שכמו רוב הספוילרים, מתקיים אך ורק בשביל להוכיח את עליונותו של הקלקלן על חשבון אלו שלא היו זריזים כמוהו.
אבל הספוילר הזה דווקא לא קלקל דבר. להיפך. מסדרה שבעיקר שיעממה אותה, התחלתי להסתקרן. מה קרה לו? איך הוא מת? זה קורה בפרק הזה? בפרק הבא? הו, הנה רמז מטרים! לא הפסקתי לחשוב, צפיתי ב"בית הקלפים" בריכוז שמוקדש בדרך כלל למשימות אקטיביות יותר מצפייה בטלוויזיה, והכל בציפייה לאותו אירוע מטלטל. במקרה הזה, אותו ספוילר שהצית את עצביי הפך לאחד ממנועי ההנאה שלי מהדרמה הפוליטית. אז מה אם ידעתי מה הולך לקרות: לא ידעתי מתי, איך או למה, ואלו נתפסים בעיניי כמהלכים עלילתיים חשובים לא פחות.
זה לא ספוילר, רק רמז
אני לא מאמינה בספוילרים ו"תקרית בית הקלפים" הקנתה לי את הביטחון להיות אדישה כלפיהם. את התחושות האלו חיזק מחקר שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו. במחקר נמצא כי קוראים נהנו יותר מסיפור קצר לאחר קריאת גרסה מקולקלת שלו, בעוד שקבוצת הקוראים שקיבלה את הסיפור המקורי העידה כי נהנתה ממנו פחות. למרות שהסיבות לכך נותרות עמומות, החוקרים נחושים בדעתם כי התפיסה לפיה ספוילרים הורסים את ההנאה מן הסיפור הינה שגויה.
תנו לזה לשקוע. גם אם הקלקלנים עלולים לחבל בממדים מסוימים של ההנאה, הם לא סותמים עליה את הגולל אלא מפנים את הדרך לרבדים אחרים שלה. כמו אותם רבדים שגורמים לנו לצפות באותו הסרט שוב ושוב, למרות שאנחנו יודעים בדיוק איך הוא נגמר. ההתעסקות הטרחנית והבלתי פוסקת בהתחמקות מספוילרים בוודאי לא מוסיפה להנאה, ויש קו דק מאוד בין השאיפה להימנע מספוילרים לתקווה להיתקל באחד, סתם, כדי שיהיה על מי לכעוס.
לצד כל אלה קיים גם אפקט הקהילה, אליו התייחסה בשבוע שעבר אמנדה דובינס מה"ניו יורק מגזין". הפרק האחרון של "שובר שורות" לא היה רק סיום הולם לסדרה גדולה, מדובר באירוע מדיה. מצב בו צופי הסדרה נהנים מתחושת קהילתיות שצומחת בדיוק במקומות בהם נולדים ספוילרים. אירוע בסדר גודל של גמר המונדיאל, ולא שמעתי אף אחד מתלונן שמישהו גילה לו כמה נגמר הולנד-ספרד.
אז נכון, כולנו נסתדר בלי אותם פוצים שחייבים להזכיר לנו שהם ראו לפנינו ועל הדרך מסגירים פרטי מידע משמעותיים. אבל אי אפשר להיות חלק מקהילה של צופים אדוקים ובו זמנית לנסות להימנע מספוילרים לחלוטין. ברגע שנרפה מן האובססיה נגלה שהאיום הקלקלי אמנם מרחף מעל כולנו, אבל התממשות שלו לא עומדת להרוס שום דבר משמעותי.