במקביל להפצתו על ידי דוברות רכבת ישראל והפיכתו לידיעה חדשותית, סרטון ההתאבדות עוכר השלווה בתחנת הרכבת בבית יהושע כבר הפך לוויראלי. לְדבר שרץ בוואטסאפ. לסוד סודי שאין דבר פחות סודי ממנו, ושמועבר בין בני משפחה וחברים כמו פתק מלא רכילות באמצע שיעור משעמם. קשה היה להתיק את העיניים מאותן שמונה שניות אלימות בבית יהושע משום הן באמת הציגו את כל מה שאנחנו הכי פוחדים ממנו, אבל גם הכי מסוקרנים ממנו, בצורה הכי מזוקקת. את המילה האחת שעדיין לא יפה לחשוב ולא מנומס להגיד: התאבדות. צפינו בסרטון ההוא בהתרגשות חולנית גם משום שהוא מדהים, ברור, בלתי נתפס ממש, אבל גם משום שחששנו שאף אחד בתקשורת לא יסכים לדווח עליו. וזה המלכוד האמיתי בהתאבדות: אנחנו מרותקים אליה בין השאר כי אסור לנו להיות מרותקים אליה.
בקרוב נתחיל לסכם את 2018. זאת אומרת, אנחנו נסכם בשורת כתבות מושקעות ואתם תגידו, כנראה, "אה, נכון, זה קרה השנה. שכחתי". במסגרת הסיכום הזה, קשה היה להתעלם משרשרת ההתאבדויות המסוקרות שאירעו השנה - ממותו של הדיג'יי אביצ'י ומעצבת האופנה קייט ספייד, מהשחקן מארק סאלינג ומהשף אנתוני בורדיין. כל אחד ממקרי המוות האלה סוקר בתערובת של ריתוק וסלידה. רצינו לדעת עוד ועוד פרטים על המיתות האלה, אבל גם ידענו שאסור לשאול. כי בעוד סיפורים על סקס, סמים ואלימות פיזית הלכו ונורמלו, או לפחות ברור לנו שהם מספיק מעניינים כדי שנעלים עין מהעובדה שקצת קשה לכתוב עליהם בלי להיקלע לדיון מוסרי - התאבדות היא הטאבו האחרון. כולם יודעים ומסכימים שאסור לדבר עליה. אנחנו חושבים על התאבדות במונחי מגפה. פשוטו כמשמעו, אגב - מקרי התאבדות שנחשדים כקשורים זה לזה נקראים גם במחקר "מגפת התאבדויות", ולמרות ששום אדם לא התאבד באמצעות התחככות באדם אובדני אחר, ארגון הבריאות העולמי (WHO) חוקר את תופעת ההתאבדויות במובנים אפידמיולוגיים, כמו שהוא חוקר שפעת או מלריה.
ואכן, אי אפשר להתכחש לאפקט הדומינו הזה, שמכונה לעתים בסוציולוגיה "אפקט ורתר" - פעמים רבות, פרסום פרטיה של התאבדות אחד גורם לנסיונות התאבדות נוספים. התאבדויות פועלות באמת באופן ויראלי, ומשהו בדיווח אודות מקרה מסוים גורם לאנשים להיזכר באפשרות האפלה הזו, אולי אפילו להימשך אליה. הבחירה להתעלם ממקרי התאבדות עד ש"אין ברירה" היא בעצמה בחירה אלימה משום שהיא יוצאת מנקודת הנחה שמה שלא רואים, מה שלא מדווח, לא יכול להישנות. אם משהו יהרג במובן העיתונאי/תקשורתי שלו, כך אנחנו מקווים, הוא יהרג גם בחיי היום-יום. במקום שלא יקרה עד שלא נצטרך לדווח עליו, אנחנו בוחרים לא לדווח עליו כדי שלא יקרה יותר. היגיון עקום למדי.
ומה בעצם מכתיב מתי אין ברירה? הגילוי המתסכל בסיפור ההתאבדות ברכבת הוא שהתאבדות הופכת למושא סיקור ראוי רק כשהיא מפריעה, ברמה הלוגיסטית, לציבור רחב מספיק. או אז רק תנסו לעצור אותנו - מיד נפרסם סרטונים, ננסה לראיין קרובי משפחה, נדבר עם חוקרים מזירת האירוע ונספק לכם כמה שיותר פרטים מצמררים. אז זה כבר בשם העיתונות. אבל בכל המקרים האחרים, ההתאבדויות הפושטיות, זה כבר לא מוסרי. זה חטטני ומידבק, לא אחראי ממש.
השם שהותר לפרסום והשם שלא הותר לפרסום
ההפרדה הזו היא מלאכותית, כמובן, והיא נובעת מחוסר האונים הגורף שאנחנו סובלים ממנו בכל הנוגע לדיבור על התאבדות. וחוסר האונים הזה, בתורו, גוזר עלינו שתיקה. וניסינו, באמת שכן, אבל הוכח שההדחקה הזו לא עובדת. מקרי ההתאבדות של המפורסמים שציינתי הם מהכתבות הכי פופולריות שפורסמו השנה ב-mako, וזה נורא הגיוני. הדבר עליו מצווה לשתוק, הוא הדבר שאנשים הכי רוצים לדבר עליו. וכנראה גם הכי צריכים. ניסינו להסתיר מילדינו את כל הנושא הזה של סקס וגילינו שזה בלתי אפשרי כי האינטרנט קיים. ניסינו לצנזר את דיווחי האלימות בפיגועים וראינו שזה חוזר לנו בהפוכה עם סרטוני הסנאף בקבוצות הוואטסאפ. חשבנו שצמצום השיח על סמים לאיזה מינימום הכרחי מדומיים יעזור למנן את החדירה שלהם לאוכלוסיה - וראינו את טלגראס צומח לנגד עינינו. כל איסור קטגורי שמטרתו למנוע ידע - או כמו שאנחנו קוראים לזה כדי להרגיש טוב עם עצמנו, "למנוע סבל" - מילדינו, קרובינו, אהובינו ומעצמנו נדון לאיזהשהו כישלון. הרצון האנושי לדעת חזק יותר מהכפייה להסתיר. זה אולי לא מוסרי, זה לא יפה ולא מנומס, לפעמים אפילו לא אתי, אבל זה נכון וזה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
הרי גם ההתאבדות בתחנת הרכבת בבית יהושע הגיעה בעצמה אחרי ניסיון התאבדות שהתרחש בשבוע שעבר בתחנת הרכבת בזכרון יעקב. כלומר, גם כשהפרטים אינם שערורייתיים וגם כשלא הופצו סרטונים - המקרים עדיין מעניינים. לאור אותו אפקט ורתר אפשר להבין איך מהצד, התאבדות אחת נראית כאילו "עודדה" את האחרת. אבל אין לנו את הכוח הזה, את הידע הזה, ואנחנו באמת לא יכולים לדעת מה התחולל בנפשו של המנוח מתחנת הרכבת. לעומת זאת, אנחנו יודעים בוודאות גדולה יותר שהתייחסות לנושא כאל קוריוז, ודיווחים אודותיו רק כשהוא מספיק גרפי ודוחה הם מסוכנים. הם מייצרים ערפל של חוסר ידע סביב נושא השיחה, ומאדירים אותו דווקא משום שהם מונעים מאיתנו את המידע אודותיו. חשבו על זה - האם סביר יותר שתחפשו בגוגל את השם שהותר לפרסום או את זה שלא?
וכמו שלמדנו לדבר מחדש על אלימות מינית, אנחנו יכולים ללמוד איך מדברים על התאבדויות. כמו שגילינו את האפשרות לשוחח על ג'וינטים בלי להסתייג מיד ולהגיד שאנחנו לא ממליצים על זה כי אוי ואבוי וזה רק מוביל לקראק והזרקות, אנחנו מסוגלים גם לדבר על מיתה מבחירה בצורה מושכלת ולא סנסציונית. לא להאדיר את ההתאבדויות, חלילה, זה יהיה לא הוגן כלפי משפחותיהם של המתים, אלא בדרך ביניים. התודעה האנושית מורכבת מספיק בשביל להבין שרעיון הוא לא רק שחור או לבן. הורים ומורים בני זמננו רגישים ומשכילים מספיק בשביל לתווך לילדים ולבני נוער נושאים שנחשבו עד לפני עשור או שניים לטאבו מוחלט, ואתם יודעים מה? גם עיתונאים. גם אנחנו מסוגלים לספר לקוראינו על ניסיון התאבדות בלי שיחשדו בנו שניסינו לעודד מישהו לשים קץ לחייו.