2022 נפתחה רשמית, והיא כנראה שנה בסימן הגשמת חלומות – כי איחוד חגיגי של רוב כוכבי סרטי "הארי פוטר" לא היה בבינגו שלנו לשנה הקרובה, אבל הנה, זה קרה (ומשודר בישראל ב-yes וב-STING). הבמאים, השחקנים והמפיקים של סדרת הסרטים הקסומה נפגשו למפגש רטרוספקטיבה במלוא 20 שנה לסרט הראשון בסדרה ועשר שנים לסרט האחרון שלה. הם חזרו לאולפנים בהם הכל התחיל, ויצרו פרק איחוד של קצת יותר משעה וחצי שכולל קטעי ראיונות, צילומים מתוקים מאחורי הקלעים וכמה קטעים מהסרטים עצמם. או בקיצור, חגיגה לכל הפוטריסטים באשר הם. היו דמעות.
הספיישל התחיל עם הזמנות חגיגיות לשחקנים להגיע למפגש האיחוד, שעוצבו כמו המכתבים שהארי קיבל כהזמנה להוגוורטס. אם יש דבר אחד שהאנשים האלה יודעים לעשות הוא לגרום לבלוטת הדמעות שלנו לעבוד שעות נוספות. לאחר מכן החלה קבלת הפנים, שכללה קוקטיילים וכמה דברי פתיחה מצד השחקנים – אמה ווטסון (הרמיוני), טום פלטון (דראקו) ואלפרד אנוך (דין תומאס) טרחו להגיע, למשל, אבל רופרט גרינט (רון) ודניאל רדקליף (הארי) לא היו בנמצא. לאחר מכן לא חזרנו לאולם הגדול.
הספיישל נערך כך שהוא חולק לפרקים לפי הסרטים, שניים בכל פעם, והפרקים גם הם חולקו לתתי נושאים. הם הקדישו זמן לא קצר לסיפורים על הבמאים השונים שביימו את סדרת הסרטים, על ההבדלים ביניהם ועל קריאות "כמה אהבתי את כריס קולומבוס" ו"אנחנו כבר כמו משפחה". השחקנים נזכרו בתהליך הליהוק שלהם לתפקיד, סיפרו כמה סיפורים חמודים במיוחד מאחורי הקלעים, ובעיקר פרטו על מיתרי הנוסטלגיה במיומנות מופתית שאף אחד לא יכול להתעלות עליה. בלטו בחסרונם: מייקל גמבון (דמבלדור), מגי סמית' (מקגונגל), ג'ולי וולטרס (מולי וויזלי), הארי מלינג (דאדלי דארסלי) וג'יי קיי רולינג גרסת 2022. במקום, רולינג הופיעה בקטעי ארכיון משנת 2019 עקב התבטאויותיה האחרונות.
קשה להסביר למה האיחוד היה כל כך מרגש. נכון, לא צריך הרבה כדי להצליח להסעיר את מי שגדל והתחנך על ברכי עולמה הקסום של רולינג – המוזיקה האייקונית וכמה חיבוקים של השחקנים לגמרי מספיקים. אבל זה היה הרבה יותר מזה. זה לא מפתיע כלל, ועדיין, מדהים לראות כמה משמעותית הייתה הסדרה הזו עבור השחקנים שכיכבו בה וכמה היא הגדירה את חייהם ואת דרכם, וכמה הם אוהבים אותה אהבת אמת. היה מצחיק לשמוע איך כל השחקנים הבוגרים התלבטו אם לקחת את התפקיד ולבסוף עשו זאת בעקבות האחיינים שלהם, ואיך השחקנים הצעירים פשוט הרגישו שזה הייעוד שלהם.
למעשה, סיפורי הליהוק היו כמה מרגעי השיא של הספיישל: מתברר שג'ייסון אייזקס (לוציוס מאלפוי) בכלל נבחן לתפקיד של גילדרוי לוקהארט, אבל התבקש לקרוא את התפקיד של האב הבלונדיני והמתוסבך – ודווקא בזכות המרמור מהבקשה קיבל את התפקיד. איוונה לינץ' (לונה לאבגוד) הייתה מעריצה של סדרת הספרים, וכל כך נרגשה מהמעמד עד ששכחה שהיא צריכה לקרוא את השורות שלה – וכך נוצרה הדמות האיטית, התמהונית והאהובה.
היו עוד כמה סיפורים מרגשים ומצחיקים, ואין ספק שאלו היו השיא של מפגש האיחוד. ווטסון סיפרה על אוגרת המחמד שלה, מילי, ודניאל רדקליף סינן כי הוא "שכח שזה קרה". טום פלטון חשף כי היחסים עם ג'ייסון אייזקס, אביו הקולנועי, היו מבלבלים – מפני שעם ה"אקשן" הוא הפך להיות אדם קר ומרושע, ובתור ילד היה לפלטון קשה להתמודד עם זה. אלפונסו קוארון, במאי הסרט השלישי, נזכר בסיפור המוכר אך הקורע מצחוק על המשימה שנתן לשלושת השחקנים הראשיים לכתוב תיאור של דמויותיהם; רדקליף כתב חצי דף A4, אמה ווטסון מילאה 12 עמודים שלמים ורופרט גרינט לא הגיש את המטלה כי "זה מה שרון היה עושה". קלאסיקה.
באופן כללי, התחושה העיקרית מספיישל האיחוד הייתה שמשהו היה חסר. לא ברמה הרגשית – כל מי שצפה בו ייבב כמו ילד קטן – אבל ברמה השכלתנית, לא יצאנו עם יותר מדי מלבד כמה סיפורים חמודים (מאוד, אבל מעט מדי) ואמירות כלליות של "אנחנו כמו משפחה". רדקליף הודה, למשל, שצילומי הסרט הרביעי בסדרה היווה את "פסגת ההורמונים" מבחינתו ושכל הקאסט, פחות או יותר, יצא אחד עם השני – אך זו אמירה שנשארה ככותרת, ואף אחד לא טרח להתעכב על הפרטים העסיסיים. הנשיקה של רון והרמיוני קיבלה אזכור של כבוד ויחס רב, אבל השורה התחתונה הייתה רק שזה "היה נורא, כמו לנשק את אח שלך". לא נרשמו חשיפות משמעותיות, ומלבד כמה אנקדוטות חמודות הכל נשאר כשהיה לפני כן.
לא קיבלנו פאנל גדול של המשתתפים (קורונה? זו את?), אלא שיחות קצרות בקבוצות קטנות. הכל הרגיש קצת מהונדס מדי, קצת טכני, מתוסרט וסטרילי. שוב, לא ברמה הרגשית, אלא מבחינת המידע החדש שמוצג לצופה. היחידה שהצליחה לצאת מהשטנץ ולייצר תחושה קצת יותר אותנטית וספונטנית הייתה הלנה בונהם קרטר, ששלפה את השיניים המסריחות מלפני עשור והכריחה את דן לקרוא את מכתב האהבה שכתב לה.
נכון, היו להם פחות משעתיים לכל האירוע, ואם מסתכלים על זה ככה אפשר לקבוע כי הם עשו עבודה לא רעה בכלל – אבל היינו שמחים לראות קצת יותר מבוכה, סיפורים שלא שמענו קודם וגם כמה הסברים הכרחיים שמטריפים את המעריצים, כמו למה דמבלדור צורח על הארי ב"גביע האש" למרות שבספר מתואר כרגוע או למה בסרט האחרון הארי לא מתקן את שרביט נוצת עוף החול לפני שהוא שובר את שרביט הבכור. היינו שמחים לקבל עוד צילומים מאחורי הקלעים ווידויים על אירועים שהתרחשו לפני, אחרי ובמהלך הצילומים. נכון, זה קצת יפרק את הקסם לגורמים, יחשוף את המנגנון וינטרל אותו; אבל גם בזה יש משהו מכשף.