אין חגיגה בלי עוגת ממתקים או עוגת פירות. יש שקוראים להן עוגת חטיפים ולפעמים גם עוגת מספרים, משום שבדרך כלל הן מופיעות בימי הולדת כשהן בצורת, וול, מספר השנים אותו חוגגים. ואתם מכירים אותן, ראיתם אותן בחגיגות בבתי הספר או שהזמנתם כאלה בעצמכם לאירועים בבית. אם אתן בטווח הגילים 10 עד, נאמר, 19 אולי ניסיתן להכין אחת וכנראה שדי הצלחתן. לַשְתן את בצק השקדים וציננתן אותו, יצקתן ואפיתן אותו על נייר אפייה ששרטטתן עליו את המספרים בטוש ארטליין שחור. אמא שלכן התמוגגה, קרובי המשפחה החמיאו וצילמו לאינסטגרם. זו לא הסללה מגדרית או משהו, אני מסתמך פה בעיקר על ניסיוני האישי, כאדם עם שפע בנות דודים בגיל החטיבה, התיכון והצבא, שעוגות הממתקים האלה הן תחום ההתמחות שלהן. ובצדק, לא? מה יותר נערי ותמים ואמביציוזי מעוגה קלה לאפייה שמפוצצת בחטיפים מתוקים מוּכרים שאפשר לקנות בדמי כיס או משכורת ראשונה?
בכל אחת מהחגיגות הנ"ל, אני עומד מול עוגת הממתקים וחושב שמשהו פה לא בסדר. משהו בה לא טבעי, זדוני כמעט. הקינדר בואנו מזדקר ממנה כמו דורבנות של קיפוד שהם גם אצבעות משולשות וגם שלבים בגדר שמסמנים "עזוב, אין כניסה". כל גביע ריס'ז הוא פצע פעור מלא חמאת בוטנים, כל אוריאו מצופה (ועוד חצוי או - לא עלינו - נגוס) הוא חצ'קון מבהיק. כל ביצת הפתעה ריקה היא בועת בוץ עצובה וכולם יחד הם יצירה שאני פשוט לא מבין. רציתם ממתקים? אין בעיה, קנו ממתקים. זה לא בריא ולא זול, אבל גם עוגה איננה בריאה בדרך כלל ויכולה לעלות הרבה כסף. בטח כשהיא מכוסה ממתקים קנויים. עוגת הממתקים נראית קניבלית, דבר מתיקה שאכל כל כך הרבה דברי מתיקה אחרים עד שהקיא אותם וניסה לנגב ולסדר אחר כך, שאף אחד לא ישים לב.
עוגות הממתקים ועוגות הפירות פועלות בשיטת הסופרמרקט: הלם השפע. יש כל כך הרבה דברים על העוגה הזאת שכבר ברור שנשלל ממנה השימוש המקורי שלה. היא לא מאכל אלא תמונה של אוכל. קולאז' או מיצב. יצירת אמנות פלסטית שמהממת את צופיה ומותירה אותם חסרי מגננות וכנראה גם חסרי תאבון. ככל שעוגת המספרים עורמת על עצמה תוספות וקישוטים, כך צופיה - שלרגע הם אינם אוכליה כי יש גבול וכי מי יקח על עצמו את מלאכת החיתוך של האקוויליבריום המופרע הזה - משותקים יותר. אי אפשר לגעת בה, אי אפשר לקטוף איזה פרי או פררו רושה ולאכול כי זה יהרוס את הלוק. אי אפשר לפרוס ממנה כי אז לא יבינו את הצורה המקורית בה נאפתה. עוגת הממתקים היא סלע עצום שמונח תמיד על קצהו של איזה צוק דמיוני ומחכה ליפול.
אומרים שישראלים אוהבים לאכול, אבל אני לא לגמרי קונה את זה. הדור החדש של ריאליטי הבישול - זאת אומרת, השיקוף הכי מיידי, ובינינו, גם הכי מדויק שיש לטעם הישראלי - מעניק משקל שווה לפרזנטציה ולטעם. ב"MKR: המטבח המנצח" אלה המסעדות שמוקמות יש מאין בבתיהם של המתמודדים וההתעקשות על הצלחות המוקפד, ב"משחקי השף: קונדיטור" יש משימות חיקוי מנות שדורשות מהאופים לשחזר את מבנהו וצורתו המדויקים של קינוח רב רכיבים וב"בואו לאכול איתי" מדברים ממילא רק על ניקיון הבית והמראה החיצוני של המארחים. האוכל, כלומר הסאבסטנס, הדבר המזין, תופס מקום משני על המסך. מה שחשוב הוא המצג של המזון, שאחרים יראו כמה אוכל יש ביכולתך להכין, להגיש ולעצב. "שתהיה תחושה של שפע", כפי שאמרו בבתים שאנשים אחרים גדלו בהם.
עוגת הממתקים, בהקשר הזה, היא שואו של שפע. היא דראג של אוכל. היא יפה ומרשימה, אבל לא כזאת טעימה. היא אוכל מפוצץ בקישוטים, שבעצמו משמש כקישוט. ואתם יודעים מה הוא מקשט? נכון מאוד, את שולחן הקינוחים השלם באירוע, כי עוגת הממתקים הכתה שורשים בתרבות האירוח הישראלית על רקע עיצובו של שולחן הקינוחים המודרני. ככל שבריתות, חתונות, ימי הולדת ושאר שמחות פומביות הפכו למשוכללות ועשירות יותר מבחינת האטרקציות שהן מציעות לאורחיהן, כך תפח שולחן הקינוחים. עוד ועוד כוסיות פלסטיק נצברו עליו, עוד ועוד פרוסות מעוגות מפוסלות על צלחות חרסינה בליווי מזלגות זעירים. עוגת הממתקים היא כמו סיכום, כמו פזמון חוזר בשולחן - הנה כל מה שראיתם עד עכשיו, וזה גם רמז למה שיגיע בהמשך. קינוח שהוא שיא ותמצית של הגסטרונומיה הישראלית המודרנית.
ולא מדובר, חלילה בגסטרונומיה של מסעדות העלית, אלא בגסטרונומיית האמת, זו שקורית במקומות שאנשים אשכרה מגיעים אליהם: סלונים בסוף ארוחות משפחתיות ואולמות אירועים. עוגת הממתקים מסמלת את הדרישה הישראלית לעוד, לעוד מזה. היא דיל מדהים, היא גרופון, היא קבוצת רכישה של קינוחים. היא קלה יחסית להכנה, ולכן גם הופכת לנגד עינינו לעוגה הכושית (סליחה) החדשה, לתו התקן הקונדיטורי שילדים והורים יכולים להכין ולקשט ביחד, ואז להציג לראווה ביחד ולצלם לאינסטה ביחד. אם "מהמטבח באהבה" היה יוצא ב-2018, זו העוגה שהיתה מתנוססת על כריכתו. אני מבין אותה, מזהה אותה מיידית ולא רק משום שהיא מכילה את כל הממתקים שאני רואה בפיצוציה. היא מדברת אלי ואליכם בשפה סמויה של עושר מאוד מסוים, של רווחה. אם יש לכם את האמצעים והיכולת להכין אותה, אתם מספיק עשירים, מספיק מצליחים, אתם מארחים מספיק טובים. אתם יכולים לפתוח שולחן ולמלא אותו בקינוחים כל כך יפים שאיש לא ירצה לאכול אותם.