רבים חושבים שהמאפיין המובהק ביותר של אוגוסט הוא היעדר התעסוקה לילדים. או החום או החופשות. אבל מי שהתחנך בבית ספר ישראלי-יהודי-חילוני-ממלכתי יודע שחודש אוגוסט מסמל דבר אחד: מסעות של תיכוניסטים לפולין. כלומר, זה שיא העונה של הדיווחים על איך בני נוער ישראליים פורקים כל עול במהלך הטיול הקבוצתי שלהם לפולין, בעוד שכולם יודעים שהם אמורים "לספוג את האווירה" או "להתחבר לשורשים". השנה היו אלה תלמידים מאזור עמק המעיינות שנשלחו חזרה לישראל אחרי שחשפו ישבן במחנה מיידנק, ובשנה שעברה נמצאו כתובות גרפיטי בעברית במחנות בירקנאו וטרבלינקה. ב-2012 נתפסו תלמידי תיכון מהרצליה במהלך המסע כשהם תחת השפעת סמים (אותם קנו מטינאייג'רים מקומיים), וב-2004 הסתערה המחנכת שלי אל אחד מחדרי המלון בוורשה בו שהו תלמידי השכבה שלי וקראה "הם הזמינו לכם מ-ש-ט-ר-ה". כן, היא אייתה את המילה "משטרה" כדי שהפולנים לא יבינו על מה היא מדברת.
המסע האישי שלי לפולין נולד עקום ומכוער. ההכנה אליו כללה שלושה ימים בתחילת אוגוסט, בהם הושיבו אותנו בחדר ריק והקרינו לנו את הפסנתרן כי מדובר בסרט כל כך ארוך, שאפשר לפצל אותו לשתי הקרנות ולסמן וי על שתי פעילויות. לפני הנסיעה לשדה התעופה, מנהלת בית הספר ביקשה מאיתנו שנרים יד ונישבע לייצג בכבוד את המוסד החינוכי, את עמק חפר ואת מדינת ישראל. אחת המורות מאחוריה החזיקה דגל. מי שפספס את הקרנות הפסנתרן בישראל, יכול היה להשלים את הסרט של פולנסקי באחת מנסיעות האוטובוס האינסופיות בין מחנה ריכוז אחד למשנהו, הוא רק היה צריך לסנן את קולה של המדריכה, שאמרה לנו מדי פעם דברים נחמדים כמו "אני מרגישה שי"א 4 מתרגשים יותר מכם – אצלכם אף אחד לא בוכה".
ונכון, אף אחד אצלנו לא בכה. שתינו בערבים, הלכנו מכות עם האזרחים המקומיים, חלקנו נפלו לתוך אמבטיה במלון בלובלין ולא הצליחו לצאת ממנה עד הזריחה, אבל מה שאכזב את הצוות החינוכי - בהם מורים נהדרים שאני מעריך עד היום וגם מדריכים שנשכרו במיוחד לצורך המסע – הוא שלא בכינו. שאני ובני כיתתי הגענו עד פולין ולא הצלחנו לבכות כמו שצריך. כי לפני שהמסע לפולין הוא מה שכתוב עליו בקומוניקטים של משרד החינוך, הוא אוסף סמלים וסימני דרך שמטרתו אחת: לגרום לך להתרגש. זו בחינת בגרות שמציגה בפניך אלמנטים שונים מתחום השואה, ודורשת ממך להגיב אליהם. אתה עובר רק אם הצגת שלוש דמעות ומעלה, ואם לא עברת, אתה כנראה ילד רע. יהודי בלי לב.
אני לא מגונן על התלמידים שהשחיתו אתרים היסטוריים, ולא אגיד לכם שדחוף לי שתיכוניסטים מהקריות יעשו באנגים מבקבוקי סאפה אלוורה ליד אנדרטת פלאשוב. אבל ההידהמות הקולקטיבית שדורשים מאיתנו בכל פעם שמישהו מתנהג לא יפה בפולין היא האמ-אמא של העמדות הפנים וההתייפיפויות. משרד החוץ הרי מריץ קמפיינים שקוראים לכולנו, כל ישראלי בכל גיל שהוא, לייצג את המדינה בכבוד בחו"ל. כלומר, כבר ברמה הממשלתית ברור לנו שישראלים לא יודעים "להתנהג", או שקיימת איזו סכנה תמידית שמא פתאום יופעל להם הגן הישראלי המסתורי שגורם לאנשים להיות לא מנומסים. אבל בני נוער? בני הנוער שלנו? לא יכול להיות, הם הרי תמיד טובים ותמיד מחונכים כפי שיעיד כל מי שלא פגש בן נוער בחייו.
מה שאני מנסה לומר פה הוא שמושת על התלמידים הישראליים שנשלחים לפולין סטנדרט כפול. הם בו זמנית נדרשים להיות הגרסה הכי נקייה ומהוגנת שלהם (בתקופה בחייהם בה הדבר האחרון שבא להם זה להיות מהוגנים או נקיים), ובמקביל מציפים אותם בגירויים ובדימויים מהאלימים ביותר שאירעו בתולדות האנושות. ועוד עושים את זה בצורות הדידקטיות והמבאסות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: בנסיעות ארוכות באוטובוסים, בטקסי זיכרון רפטטיביים שמתקשים למצוא אפילו נקודת חיבור אחת להווה של הטינאייג'ר הממוצע בישראל ובדרישה הלא הוגנת ללבוש את אותה חולצת מסע במשך שבוע ברצף. באוגוסט.
מירי רגב חטפה לא מעט אש השנה, אחרי שבישרה שהיא וצוות המופע המרכזי לחגיגות ה-70 לעצמאות ישראל הצליחו "לפצח את השואה". חה-חה-חה, כאילו שואה היא דבר שאפשר לפצח, אה, מירי? אבל זה בדיוק הקטע: המסעות לפולין הם חלק מדרכו של משרד החינוך לפצח את השואה בפטיש של עשרה קילו, ואז להסתכל על שברי השואה ולהגיד "לא מבינים איך זה לא עבד" או "חבל שתפוח רקוב אחד מקלקל לכולם". התיווך של נושא מורכב, רחב יריעה ונוראי כמו שואת יהודי אירופה הוא מטלה שנדונה כמעט תמיד לכישלון, והמסעות לפולין לא מצליחים בה. לא באמת. המסעות מאביסים את הנוסעים בעוד ועוד חומרים מעוררי בכי, עוד עדויות ועוד שירים, עוד יזכור-ים ועוד נרות נשמה. ההתחברות שתלמידים שחזרו זה עתה מפולין מרגישים לא נובעת מתוך חיבור רגשי אותנטי. בטח שלא חיבור אינטלקטואלי. זו דוקטרינת הלם: כניסת בזק לאזור אסון כדי למקסם רווחים עתידיים. ובצורה פחות נודניקית: זורקים את התיכוניסטים לסביבה עוינת ומקווים שהם יצאו מזה אזרחים טובים יותר. איך האחד קשור לשני? תעלומה.
ניכר שאנחנו לקראת שינוי. הוא לא יקרה בן רגע, אבל בסופו של דבר תימצא דרך פחות מביכה לדבר על השואה ולזכור אותה. עוד ימצאו המילים המתאימות יותר לתקופתן, אבל עד אז - אנחנו תקועים עם הטקסים, ההרגלים והמילים שעיצבו את המסעות לפולין כבר לפני 30 ו-40 שנה. בהתאם, עד אז אין מה להתפלא על המרידות השפופות והלא מזיקות (ברובן. שוב: השחתת אתרים היסטוריים היא לא קולית) האלה. אי אפשר לבכות 24/7, ושאר הערכים שהמסע לפולין מתהדר בהם מבולבלים, לא עקביים, לא מעניינים ומועברים בצורה מצמיתה ולא מזמינה. מי שמאכילים אותו בכפייה, סופו שיקיא או לפחות יוריד את המכנסיים במקום לא מתאים.