כולם דיברו על: "ברידג'רטון"
"ברידג'רטון" עלתה למסך רגע לפני 2021 והייתה ההוט-טופיק בשיחותיהם של חובבי הטלוויזיה במשך חודשים ארוכים לאחר מכן. בין אם היו אלה כותרות מפוצצות שהכריזו על פריצתו של השחקן הגדול הבא (רגה ז'אן פייג', כמובן), דיונים בלתי נגמרים על סצנות הסקס הלוהטות שלו ושל כוכבת הסדרה פיבי דינבור (כולל התאבססות על סצנה במהלכה הוא מלקק כפית בחושניות) או תאוריות מפורטות בנוגע לזהותה האפשרית של ליידי וויסלדאון (שהתנפצו עם הגילוי המפתיע בסיום הפרק האחרון) – "ברידג'רטון" הטריפה את הרשת. ולא בטוח שבצדק: ברור שסקס מוכר - אחרת איך לדעתכם "ברידג'רטון" הפכה לאחד הלהיטים הכי גדולים של נטפליקס אי פעם – אבל סקס לא יכול להחזיק על כתפיו סדרה שלמה. כשחושבים על זה, "ברידג'רטון" אמנם הייתה מסעירה במידה מסוימת ויפהפייה למות, אבל לחלק נכבד מדמויותיה היה חסר מרכיב משמעותי במיוחד, נו, אתם יודעים, אישיות. היא דוגמה קלאסית לסדרה שיותר מעניין לדבר עליה מאשר לצפות בה: בסופו של דבר, אם היינו מנקים ממנה את התפאורה המטורפת ומשאירים רק עלילה, אין מנוס מלהגיד ש"ברידג'רטון" הייתה תפלה.
אבל היו צריכים לדבר על: "קתרינה"
סדרה תקופתית אחרת ומוצלחת הרבה יותר מ"ברידג'רטון" – "קתרינה" בכיכובה של אל פנינג - דווקא עברה מתחת לרדאר. ייאמר להגנתו של הקהל המקומי ששתי עונותיה של הסדרה נחתו בארץ רק ממש לאחרונה, אך למעשה גם בחו"ל "קתרינה", שהתחבבה על המבקרים, לא זכתה לסיקור נרחב. הסדרה של הולו מתארת את מעלליה של קיסרית רוסיה קתרינה הגדולה ועוקבת אחר ניסיונותיה של זו להדיח את בעלה פיטר מכס הקיסרות במטרה להפוך את רוסיה למקום טוב ונאור יותר. נשמע יבשושי ומשמים? או-הו, ממש לא: "קתרינה" היא פרשנות חופשית (מאוד) לאותו סיפור היסטורי. מדובר בקומדיה שחורה, פרועה, ולא מתנצלת (שימו לב: ראשים כרותים הם דבר שבשגרה) שבמרכזה שורת דמויות מצחיקות ומרתקות. לא רק שהסדרה שנונה בצורה יוצאת דופן, אלא שהיא גם מעוררת מחשבה: היא מותחת ביקורת הן על אלימות כפרקטיקה מדינית והן על הנאיבים שרוצים להוציא את האלימות מכלל שימוש. ולמקרה שדאגתם, גם ב"קתרינה" – כמו ב"ברידג'רטון" – יש גבר מסוקס למדי בתפקיד ראשי. אז ביי ביי סיימון באסט, ושלום לליאו וורונסקי (תעשו גוגל, אתם עוד תודו לנו). (שרון גולן מאירי)
כולם דיברו על: הנשיקה הלהט"בית ב"נצחיים" של מארוול
היח"צ של תאגיד דיסני עבד שעות נוספות כדי לעשות סיפור גדול מהנשיקה החד-מינית ב"נצחיים", שהייתה גם הנשיקה הלהט"בית הראשונה אי פעם ביקום הקולנועי של מארוול. והגם שעצם צילומה הוא עניין משמח – ובאותה נשימה, החרם שהטילו מספר מדינות על הסרט הוא עניין ראוי לגנאי – סצנת הנשיקה בפרט והזווית הלה"טבית בכלל לא יצאה חגיגית או מכובדת. היא יצאה, במטותא, מגוחכת.
אוקיי, אני גבר סטרייט ונניח שאני פסול לעדות על העניין כולו. הנה מה שכתב על זה עמיתי ורעי אור סיגולי, מבקר קולנוע שאני מאוד אוהב ועמוד תווך - ברצינות, האיש איזה מטר תשעים, אני מכנה אותו "מגדלאור" – בקהילה הגאה: "יש נשיקה חד-מינית. בקלוז-אפ. רגע כזה היה אמור למלא את חלל החזה בהתרגשות, הנה עוד תקרת זכוכית בדרך לקונצנזוס התנפצה [...] אלא גם שעל הזוג הלהט"בי הדביקו עוד גיוון לשם הגיוון כמו זהות ערבית, ופה הקהל כבר נקרע מצחוק. זה ברמת הפרודיה". מה אני אגיד לכם, לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. כאילו, בגלל זה הלכתי על איך שהוא ניסח את זה.
אבל היו צריכים לדבר על: "סופרנובה"
להבדיל מאות הבדלות, בפסטיבל הקולנוע ירושלים הוקרן השנה "סופרנובה", סרט על זוגיות של שני גברים שלא עושה שום סיפור מזה שהנאהבים שבמרכזו חולקים מגדר. במרכז היצירה הקטנה והנבונה של הבמאי-תסריטאי הארי מקווין נמצאת דמותו של סופר (סטנלי טוצ'י הנפלא) שיוצא לטיול בפסטורליה של אנגליה הכפרית עם בן זוגו הפסנתרן (קולין פירת'); יש סיבה לטיול הזה מלבד זמן איכות זוגי, אבל אני לא כאן כדי לעשות ספוילרים, אלא כדי להבהיר נקודה: במרכז הסרט הזה יכלו באותה מידה להיות זוג נשים או זוג הטרוסקסואלי. הנטייה המינית כאן היא עוד מאפיין, עוד נקודה שהקווים עוברים דרכה. ופתאום הייצוג אשכרה מייצג משהו.
העניין הוא כזה: מי שעושה עניין מהענקת זרקור ודקות מסך לזוג להט"בי – או לצורך העניין לאישה, לאדם שחור, לכל נציג.ה של מיעוט או קבוצה מוחלשת – משדר בהגדרה את המסר שזה אכן עניין. ולא משנה כמה טהורות הכוונות, זה מקרה קלאסי של לבוא לברך ולצאת מקלל. כי אתה אומר, "תראו, הומואים" (או, שוב, אסיאתים/נשים/ווטאבר) במקום פשוט לתת להם להיות.
"סופרנובה" הוא סרט נפלא שאני מקווה שהקהל הישראלי יגלה אותו עם הזמן וההקרנות בפלטפורמות הביתיות; "נצחיים" הוא סרט מחורבן, והרבה ממה שעושה אותו לכזה מתנקז לתוך אותה סצנה שידידי מגדלאור היטיב כל כך לתאר (אגב, חלק מאותו קהל שהתפוצץ מצחוק היה אני ובתי. היא בת 15 ו-Woke כמו פחית רדבול, ללמדכם שזה לא רק לא עניין של נטייה, אלא גם לא של דור. ייצוג מאולץ זה ייצוג מאולץ וזהו).
חיים נחמן ביאליק אמר פעם שנהיה ככל העמים כשיהיו לנו "הגנב העברי הראשון, הזונה העברייה הראשונה והשוטר העברי הראשון". כשחושבים על זה, בול אותו כנ"ל תופס לגבי ייצוג קבוצות מיעוט בקולנוע: הן פשוט צריכות להיות שם, יומיומיות כמו גנבים ושוטרים. התכונה שהופכת אותן למיעוט לא צריכה להיות האישיו וגם לא אישיו בלי ה; גם היא פשוט צריכה להיות. (תומר קמרלינג)
כולם דיברו על: הפרידה של נועה ומרגי
אתה לא מבין עד כמה משהו חשוב לך עד שהוא נעלם - ואתה לא מבין עד כמה נועה ומרגי הם הזוג הכי גדול בישראל עד שהם נפרדים. שני הכוכבים הצעירים הצליחו לדגמן שת"פ מצליח גם כשהיו חיילים, ולמרות כל הגבות שהורמו הם עדיין נתפסו כזוג אמיתי ולא יחצ"ני. הבעיה והמיצוי הגיעו אחרי הפרידה, עם חילופי גרסאות פומביים מדי, מהלכים מביכים מדי (גם אם באמת רצית להרים לו בהשקת האלבום, צריך להבין איך זה יראה בעיני אחרים) ו"כפיל" אחד שבאמת לא היינו צריכים. המזל, שלהם ושלנו, הוא שגם כשהם עושים את השטויות האלה, עדיין נראה שמדובר בשני אנשים רגישים, בוגרים ובריאים. תחזית: 2022 תהיה השנה שבה לפחות מישהו אחד מהם יצטרך להיפרד מסיפורי "עוד רגע יש לי קריירה בינלאומית".
אבל היו צריכים לדבר על: הפרידה של אבשלום קור ונאוה בודק-אחירון
אצל נועה ומרגי זה מתנהל מול כולם, אצל שלומית ויהודה לא באמת היינו מופתעים, ואצל אייל ודניאל הכל מרגיש קצת בעייתי - פרשת הפרידה היחידה שגם אפשר וגם כיף לדבר עליה הייתה זו של אבשלום קור ונאוה בודק-אחירון, שבע שנים אחרי שמר עברית נישא בשנית. קודם כל: כמה אפשר לאהוב את ישראל, ואת היכולת שלה להפוך אנשים כמו קור לסלבריטאים אמיתיים? וכמה מדהימים אפשר להיות כשכל הסכסוך שלכם מתנהל בפייסבוק, שם בודק-אחירון כותבת שקור נפרד ממנה במסרון שנשלח בכ"ט בנובמבר ("החליט על סיום המנדט שלו בחיי")? עד שהפוסט הזה עלה לא באמת שמענו עליה או התעניינו בו, אבל רגע אחד הוכיח שגם דמות ותיקה כמו קור יכולה להפוך לוויראלית, עם אינספור צרכני רכילות שנדהמים מהבחירה החתרנית. עכשיו הוא כבר בזוגיות עם יו"ר איגוד מנהלי הספריות בישראל, ולנו נשארה רק שאלה אחת - זה גירושין או גירושים? (רועי אבן)
כולם דיברו על: הנקודות של יאיוי קוסמה
השנה נכנסה לחיינו (לא שלכם, אתם הכרתם אותה לפני שנים, לפני שזה היה מגניב, ברור) אישה יפנית בת 92 בשם יאיוי קוסמה, והפיחה רוח חיים בעולם האמנות המקומי עם תערוכה חסרת תקדים בהיקפה ובפופולריות שלה במוזיאון תל אביב. ברגע שהחלה מכירת הכרטיסים, החל גם המרוץ לסלפי באחד מחדרי האינסוף בתערוכה, סלפי שהכרנו היטב מחשבונות האינסטגרם של אינסוף אנשים שכבר ביקרו בחדרי האינסוף האלה באינסוף מוזיאונים ברחבי העולם והעלו אינסוף תמונות לרשתות החברתיות. ועדיין, בשנה שחונה כמו זו, גשם הנקודות שלה היה מבורך. לא בכל שנה מצליח מוזיאון ישראלי להציג תערוכה ששמה אותו בשורה אחת עם המוזיאונים הגדולים והמכובדים בעולם, וגם הופכת להצלחה קופתית שמביאה אל אולמות המוזיאון אנשים שעד עכשיו אי אפשר היה לדמיין שיעמדו בתור בשביל לראות אמנות.
ההתייחסות לקוסמה כאמנית לעידן האינסטגרם ללא ספק מקטינה את האמנית המוערכת, שפעילה יותר מחצי מאה ושהמקורות האמיתיים של יצירתה מורכבים הרבה יותר מאסתטיקה אינסטגרמית משמחת. ובכל זאת, הפופולריות שלה במדיום הזה ובעידן הזה מעידה על משהו שככל הנראה היינו זקוקים לו, אולי על הצורך שלנו בנקודת מפגש בין חיינו הדיגיטליים לתרבות שאנחנו צורכים. הבעיה היחידה היא, שעם כל מה שהרווחנו מהביקור במוזיאון, ומזה שמצאנו נושא אמנותי לדבר עליו, בסופו של דבר חזרנו הביתה, העלנו תמונה, והמשכנו לגלול באינסטגרם.
אבל היו צריכים לדבר על: העוגות של וויין תיבו
ייתכן שהקשר בין האמנות של האמן האמריקאי וויין תיבו, שמת בשבוע שעבר בגיל 101, לבין האמנות של יאיוי קוסמה (תבדל"א), בסך הכל די קלוש. כן, הם בני אותו דור, הושפעו מהפופ ארט והשפיעו עליו, בחרו בחיים רחוקים מאוד מברנז'ת האמנות הניו יורקית (קוסמה בבית חולים פסיכיאטרי מחוץ לטוקיו, תיבו בעיירה אוניברסיטאית בקליפורניה) ובעלי חיבה לצבעים עזים. חוץ מזה, שניהם עושים כבר עשרות שנים אמנות שממבט ראשון נראית כל כך מתאימה לתקופתנו, שרבים מתפתים לקשר אותה לאינסטגרם. אבל גם אם ההתמקדות בתכונה הזו של האמנות שלהם עושה להם עוול, היא הזדמנות להמלצה הזו, ולכן נשתמש בה. תיבו ידוע בזכות ציורים צבעוניים של עוגות קונדיטוריה, מכונות ממתקים וקינוחים אחרים, וגם בשל ציורי הנוף והעיר הצבעוניים ונטולי העננים. או בקיצור, תיבו צייר בצורה שובת לב ואובססיבית בדיוק את הדברים שבשבילם אנחנו נכנסים לאינסטגרם. אז אולי, רק אולי, במקום לגלול את הפיד, נבהה בכמה ציורים של תיבו? (מאיה לקר)
