רובי פורת-שובל היא אחת השחקניות הוותיקות על המסך כשעשרות סדרות, סרטים ומחזות שהיא גם כתבה כבר מאחוריה. לאחרונה היא גם הוציאה ספר ילדים ראשון, ואם תשאלו אותה זאת רק ההתחלה. עכשיו ב"גלית ואילנית" מספרת השחקנית על הדרך הארוכה שעשתה מירוחם והביקורת של ההורים בבחירה של במשחק לאורך הדרך: "אני לא יכולתי לבוא ולהגיד להורים שלי שאני הולכת ללמוד משחק, יותר טוב אם הייתי אומרת שאני הולכת לעבוד בתל ברוך".
רובי שנולדה במרקש שבמרוקו, עלתה לארץ בגיל מוקדם לירוחם. "לא היה תיאטרון במרוקו, נשים שהלכו להופיע היו רקדניות בטן ומופקרות שדוחפים להן כסף לתוך החזייה. אחרי שלמדתי עבודה סוציאלית והבאתי דיפלומה, עבדתי בתל גיבורים בחולון עם נוער במצוקה, במקביל למדתי משחק. אם היו שואלים את אמא שלי מה אני לומדת, אז היא הייתה אומרת 'פסיכולוגיה תואר שני', רק חס וחלילה לא להגיד משחק".
"אמא שלי הספיקה לראות אותי בהצגות באוניברסיטה שזה היה נורא ואיום מבחינתה. התפקיד הראשון שלי היה תפקיד של נער מלוכלך ושולייה של עבריינים שלבוש נורא. בסוף ההצגה היא חצתה את כל השחקנים והתלמידים ואמרה לי 'בשביל זה עשית את כל הדרך הזאת? בושה וחרפה'. בהצגה השנייה כבר שיחקתי ליידי אנגליה אז היא אמרה 'או, לפחות הבגדים בסדר'".
יש רגעים שאת חושבת על כמה הם היו גאים בך?
"לפני שמתחילה ההצגה אני עומדת מאחורי המסך ומדברת עם אבא ואמא שלי, מושיבה אותם במרכז האולם ומופיעה בשבילם. אני יודעת שאם הם היו רואים אותי הם היו גאים, אני עושה תיאטרון חברתי שבא מתוך בשטח. את כל המחזות שלי כתבתי אחרי תחקיר עמוק מאוד, כמעט אנתרופולגי של שנים. ב'זרעים של שתיקה' הייתי בבנק הזרע שנתיים וגם המחזה הבא שלי 'שקרים קטנים' נכתב אחרי תחקיר ארוך מאוד".
זה מחזה שאתה לוקחת אותנו לתוך החברה החרדית, וזה תמיד נורא מעניין.
"נכון, הם בעצמם מטאטים ומחביאים מתחת, כמובן שאנחנו לא חשופים לזה ולא מעיזים להתקרב. אני מתעסקת עכשיו בסוגייה שכמעט לא מדברים עליה, הומוסקסואליות בחברה החרדית. מאשימים את האישה בעקרות, כשבעצם הבעל שלה לא פוקד אותה אחרי שהיא באה מהמקווה. הרב מגרש אותה, והיא לא יכולה לפתוח את זה מולו ולהגיד שהיא בסדר".
היום את משחקת בהפקה חדשה של תיאטרון הבימה ובאר שבע, מחזה המבוסס על הסרט "אביבה אהובתי".
"רוב ההצגה אני בחלון למעלה ומאיימת לקפוץ, ואני מאוד חרדה. אבל הדמות שלי שם היא הקול השפוי היחיד שם, היא אומרת את הדברים בלי פילטרים כמו ילד קטן. מאוד מצחיקה אבל מאוד מבכה, כי היא אומרת את האמת. ההצגה היא על סופרת שעובדת במטבח במלון בטבריה. אחותה מפגישה אותה עם סופר מתל אביב מאוד מצליח שיעזור לה בכתיבה. בסוף הוא לוקח לה את הסיפורים ונותן לה קרדיט של תחקירנית, ולעצמו את כל הקרדיט".
השנה כתבת ספר לכבוד הנכדה שלך.
"נכון קוראים לספר 'לשרהיה שיר שמח', הוא מבוסס על הפסיכולוגיה החיובית. הפסיכולוגיה הקלאסית מתמקדת בלפתוח פצעים ואז לסגור, הפסיכולוגיה החיובית מתמקדת במה יעשה אותנו שמחים יותר. המוח שלנו לא יודע להבדיל בין צחוק אמיתי למבוים מכיוון שעצם הפעלת החיוך מפריש את החומרים של השמחה. אז בספר הסבתא מלמדת את הנכדה שלה איך להיות שמחה".