דני קושמרו באוויר | צילום:
רונן טופלברג
לעזאזל, אין לי אוויר. אחרי עשר דקות רכיבה במסלול המוטוקרוס במכון וינגייט, אני עוצר לרגע בצד. לא ידעתי שהאזור הזה ממוקם גבוה כל כך מעל פני הים, שהאוויר דליל, שיש כאן בעיית חמצן. טיפת זיעה מפלסת לה דרך בעדשת הפלסטיק של המשקפת, חוֹם הגוף יצר בה אדים חוסמי ראייה.
הראש שמוט למנוחה על הכידון, אני גמור - די מביך.
אם עוד מישהו יאמר לי שספורט מוטורי זה לא ספורט, אני מגיע אליו עכשיו, אישית, כדי להבהיר לו ממש מקרוב עד כמה הוא טועה, כלומר, ברגע שאמצא קצת אויר.
השבועות האחרונים היו עמוסים ביותר מדי עבודה, בלי אפשרות לכושר גופני. ככה זה כשהשותפה שלך למערכת החליטה להביא ילד לעולם ולא נשאר לך זמן לעצמך. ובכל זאת, כשמגיע לכאן אלוף ברמה של אריק אגנס (Erik Eggens) אתה אורז את תיק הרכיבה המאובק עם המגפיים, הקסדה ומה שהיו פעם השרירים שלך ונוסע אל המסלול.
אריק אגנס, הולנדי מעופף | צילום:
רונן טופלברג
אגנס הוא הולנדי חביב ובלונדיני, שהשמש הישראלית הספיקה בתוך שעתיים לצרוב את פניו. אדם תמים למראה שכבר שלושים ואחת שנים רוכב על אופנועים, מאז היה בן חמש. בחו"ל הוא נערץ כספורטאי מצטיין, אבל אצלנו, ברוב המחוזות, הוא היה נחשב לעבריין עם הורים חסרי אחריות.
מגיל 14 הוא קוטף תארים של אליפויות במרוצי מוטוקרוס במדינתו, והשתתף גם בסבב העולמי. עכשיו הוא מתמקד בלהיות רוכב מבחן של אופנועי השטח של ימאהה – שזה כיף כמעט כמו להיות נהג מבחן של פרארי, רק עם הבונוס הייחודי למוטוקרוס שהוא מימד הריחוף באוויר.
אני עוטה על עצמי את המיגונים ועולה על המסלול. רצף פסיכי של מקפצות ומהמורות, באמפים ובאמפונים, עם חול חמרה וכורכר, ולקינוח קצת סיוטי דיונה.
"זה המסלול הכי טוב בארץ", מתגאה בפני מנהל האתר איתי דור בחיוך, חיוך מוכר שלפתע נדמה שמסתתר בו קמצוץ סדיסטיות.
אגנס מבחין בבעיה ומציע לעשות איתי סיבוב, שנינו יחד, אני מוביל והוא מאחורי. הוא יושב לי על הזנב, מנסה לזהות עם מה יש לו עסק. בכל סיבוב הקצב קצת יותר מהיר. הביטחון עולה. "אתה טוב!" הוא יאמר לי כשנוריד את הקסדות. ברור, אני חושב לעצמי, אנשים מנומסים הם ההולנדים.
אחר כך הפסקה קצרה לשיעור תיאוריה. "הקפיצה זה לא מה שחשוב, גם לא המהירות. הכי חשוב במוטוקרוס זה המקום שאליו מופנה המבט, והנקודה שבה לוחצים על הבלמים". מסתבר שלא רק על אספלט, גם בדרך עפר שכזו הבלם הנכון הוא זה הקדמי. עכשיו לכו תספרו את זה למורי נהיגה שעדיין מתעקשים שצריך לבלום עם האחורי. אנחנו מתמקדים בקטע אחד וחוזרים עליו שוב ושוב. גז, ברקס, מבט להמשך הישורת, לכיוון שאתה רוצה להגיע, ושוב גז.
אסור לחשוב על שום דבר שהוא לא המכשול הבא | צילום:
רונן טופלברג
זה אירוע הדרכה מיוחד של "מטרו", ואחרי טעימה מהקוואסאקי KX250F אני עולה שוב על ה-YZ250F, אופנוע המוטוקרוס של ימאהה. יחסית לז'אנר הוא כלי ידידותי ונעים - כלומר - עד כמה שאופנוע כזה מכיר בכלל מילים כאלו. תגובת המנוע מהירה אבל ליניארית, המתלים קשים וקשוחים, אין אתתים או פנסים, צופר או לוח שעונים. זה אופנוע שאוהב שזורקים אותו מגבוה, שבא לעבוד. החזרה למסלול נראית טוב בהרבה. פתאום אתה מוצא את עצמך מתחיל לרחף באוויר כשבכל פעם עולה מספר השניות בהן אתה נושם אוויר פסגות. האדרנלין שוצף ומשכיח מעט את הקושי. זה לא רק הגוף שעובד קשה, זה גם המוח שלא מפסיק לנתח את הנתונים שזורמים מהשטח. כל מהמורה דורשת התייחסות אחרת בתנוחת הגוף, ברצף הפעולות. אסור לך לחשוב על שום דבר אחר שהוא לא המכשול הבא. להבדיל מרכיבה על מסלול אספלט כאן אין רגע דל, שום שבריר שניה שבו אפשר להירגע לרגע וליהנות מהנוף. הגוף מצטרף לאופנוע והופך גם הוא למכונה שלא מפסיקה לעבוד, והכל כואב, השרירים שיומיים אחר כך ימשיכו את החוויה כשהם תפוסים, לא מיומנים בעבודה מהסוג הזה.
אגנס יספר לי אחר כך שמזמן כבר הפסיק לספור כמה מעצמות גופו שבר בימי חייו, ותרגיעו, גם כדורגלן מקצועי זה לא הדבר הכי בריא בעולם.לא מאמינים? תשאלו כל שחקן עבר אודות הכאבים שהוא חווה כל יום. אגנס מפתיע ומספר שהפציעות לא מתרחשות במרוצים אלא כמעט תמיד באימונים, ברגעים שבהם איבד לרגע את הריכוז. אני חושב על זה בדיוק כשאני מגיע למקפצה הבאה, מלא בחשש, יודע שצריך להתגבר עליו, מחליט כמה גז לשים, ואז פוווווווו קצר של שקט ואושר אווירי, שיסתיים בתסכול הכמעט קבוע של "יכולתי לבוא מהר יותר".
כל מהמורה דורשת התייחסות אחרת בתנוחת הגוף | צילום:
רונן טופלברג
מנסה לנסח לעצמי את השלבים של רוכב המוטוקרוס המתחיל:
1. פחד.
2. פחד וכאב.
3. פחד, כאב ואושר.
הכאב הוא כאב השרירים, והאושר הוא זה שמשאיר אותך מרחף מעל הקרקע גם בימים שאחרי.
ואז, בדיוק כשאני מתחיל להרגיש בטוח בעצמי, גם אגנס עולה על האופנוע. הוא יוצא אל המסלול ואני מביט בו בהשתאות. נדמה שהוא כמעט ולא נוגע בקרקע, שהוא מרחף את כל המסלול באוויר. כמעט ולא שומעים את רעש המנוע, קשה להבחין בבלימות, הכל נעשה ברכות זורמת, כאילו בלי מאמץ. כשהוא מגיע לרצף של שלוש הקפיצות שאני לגמתי אחת-אחת, אגנס חוסך בצמיגים - ממריא בראשונה, ונוחת רק אחרי האחרונה.
מרחפים באוויר | צילום:
רונן טופלברג
יומיים אחר כך, כשאני כבר הרחק-הרחק בהמולת יום עבודה, עדיין באנרגיות המיוחדות האלו שגורמות לך לחייך כל הזמן, אני נאלץ, מתוקף תפקידי כמגיש המהדורה, לדווח על השטות התורנית של פקידי האוצר שהחליטו בהחלטה של רגע להכפיל פי ארבעה(!) את המיסוי על כלים ייעודיים לספורט מוטורי ולהשוות אותו למיסוי על אופנועים רגילים, בלי להבין שהאופנוע הזה הוא לא אמצעי תחבורה בדרך למכולת או השד יודע מה, ולמרות שיש לו מנוע וגלגלים הוא קרוב בשימושיו לאופנוע כביש בערך כמו שימושי התחבורה המנועיים של מכסחת דשא. אלה פקידים חסרי מעוף וידע שלא מבינים שהסיכון ברכיבה באופנוע כזה שווה ואפילו פחותה אל מול רכיבת אופני דאון היל שלהם אפילו לא צריך לעשות ביטוח.
אגב, בחו"ל אפשר לעשות את זה בקלות. קח אופנוע, הכנס למסלול ותתחיל לרכוב. אצלנו, המדינה היחידה בעולם כנראה, יש חוק לספורט מוטורי, שזה בערך כמו שהמדינה תהיה אחראית גם על המרחק מהשער שבו צריך לבעוט פנדל בליגת העל. להבדיל מחו"ל אצלנו צריך להוציא (בתשלום כמובן) רישיון רכיבה מיוחד ומיותר לגמרי, ויזם המרוץ צריך לארגן בכל אימון(!) מחדש אינספור אישורים מתישים של הרשויות. הכל במקום להסתפק בכללים של FIA, שהיא המקבילה ל-FIFA בכדורגל. ככה זה אצלנו – אנחנו יודעים יותר טוב מכולם.
זה מתסכל. מה בסך הכל ביקשנו? קצת ליהנות במדינה הקשה הזו. אין ספק, צריך להפסיק את הבירוקרטיה המיותרת הזו, לקום ולעשות מעשה, ואני אקום! - מיד אחרי שישתחרר לי הדו ראשי.
הכי חשוב - המקום אליו מופנה המבט | צילום:
רונן טופלברג
>> סיפורו של הספורט המוטורי בישראל
|
ספורט מוטורי, חוקים, תקנות ומסים / נעם וינד עוד מימיו של המרוץ הראשון בארץ באשקלון בשנת 1970 שהתבטל בשל התפרצות הקהל למסלול, החיבור בין מדינת היהודים לספורט המוטורי היה עקום. בשנות השמונים של המאה העשרים התנהלו כאן מרוצי ראלי קרוס בצורה די סדירה במסלולים באשקלון, באר שבע ועפולה, אך אלה דעכו וכל ניסיון לערוך מרוצי שטח לאופנועים ולמכוניות נתקל בקשיים ארוגניים ובהתנגדות הרשויות והמשטרה שמצידה ניהלה משחקי חתול ועכבר עם ארגוני ועמותות הנהגים שניסו לקיים מרוצים ועצרה מרוצים מסיבות שונות ומשונות. בשלב מסוים חובבי הספורט המוטורי החליטו לעתור לבג"צ ולדרוש מבית המשפט להסדיר אחת ולתמיד את נושא המרוצים בארץ ולאפשר את קיומם כפי שנהוג בכל מדינה מתקדמת בעולם וגם בלא מעט מדיניות פרימיטיביות בהרבה מישראל. במקום לאמץ את תקנות המרוצים הבינלאומיות, בג"צ מצידו גלגל את הנושא לכנסת, עברו כמה שנים ובשנת 2005 הוגשה סוף סוף הצעה חוק להסדרת הספורט המוטורי בישראל. עברו עוד כמה שנים והחוק עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית. תחת חוק הספורט המוטורי נחקקו תקנות המסדירות את קיום מרוצים, הוקמה רשות ספורט מוטורי, הוחלט על דרישה להנפקת רישיון נהיגה ספורטיבי למשתתפים ורישוי מיוחד לרכבים ולאופנועים המתחרים (מספר אפור). השינוי בתקנות אפשר ייבוא אופנועים תחרותיים בצורה סדירה לארץ ולא בשלל דרכים עקומות (למשל אופנועים שפרוקו והובאו לארץ במזוודות). הצימאון של חובבי האופנועים היה גדול ובשנה האחרונה נמכרו בארץ כאלף אופנועי מוטוקרוס ללא רישוי לכביש. משום מה ברשות המסים החליטו שהמספר הזה גבוה מאוד וטענו שרשומים בארץ רק כ-200 משתתפים בתחרויות ועל כן מאחר שנראה שאנשים רכשו אופנועים במחיר מוזל שלא לצרכי ספורט מוטורי הוחלט להעלות את המיסוי ולהשוות אותו לזה הנהוג על אופנועים רגילים. נציגי היבואנים והרוכבים ניסו להסביר שלא כל מי שקונה כלי מיד משתתף בתחרויות רשמיות וממש כמו שלא כל מי שמשחק כדורסל, גולש גלים או רוכב אופני מרוץ בהכרח משתתף באופן פעיל בתחרויות כך בדיוק המצב במגזר אופנועי המוטוקורוס – אופנועים ברוטאליים, לא נוחים ולא מפנקים שמעבר לעובדה שלא מצוידים ברישוי לכביש, ממש לא מתאימים לשימוש ככלי תחבורה להתניידות ממקום למקום. בשלב זה רשות המסים בשלה, המיסוי עומד על כ-80 אחוזים ואם לא ישתנה משהו בנדון נראה ששוב הספורט המוטורי שמנסה להרים את הראש חטף מכה אנושה. |
קורס מוטוקרוס | צילום:
רונן טופלברג
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן