בשבוע שעבר התחוללה באילת היסטוריה קטנה: לכאורה לא היה שום דבר יוצא דופן באוניית "צים" שעגנה בנמל אילת בסיום הפלגה מסין ופרקה סחורות. כמוה עוגנות כאן בשנים האחרונות יותר ויותר אוניות ענק בתדירות הולכת וגוברת, שהרי אין מנוס מלהודות שהנתיב הימי הזה הפך בעשור וחצי האחרונים לעורק אספקה מרכזי של השוק המקומי ובעצם של כל העולם.
לעתים נדמה שהכל סביבנו בעצם יוצר שם בסין, בין אם מדובר בקיסמי שיניים, צעצועים זולים, בגדים, שלל אלקטרוניקה ובעצם מה לא? ובכל זאת הסחורה שנפרקה מאוניית "צים" בשבוע שעבר הייתה מיוחדת ואף זכתה לאזכור במהדורות החדשות.
סחורה חמה מסין
אם בעבר סחורה סינית הייתה לא יותר משם נרדף לאיכות ירודה במחיר מוזל בשנים האחרונות גם החברות והמותגים הנחשבים ביותר העבירו את פסי היצור שלהם לרפובליקה העממית ואם תעשו בדיקה קלה באותיות הקטנות בגב הטלפון החכם והמעוצב שלכם, המסך השטוח הענקי או המחשב הכי חדשני תגלו שכולם יוצרו באומת הפועלים הגדולה בעולם.
אבל, למרות שלמראית עין נראה שהיצור של כל העולם המערבי עבר כבר מזמן לסין, בתחום אחד הפלישה הסינית עוד לא תקעה עוגן משמעותי – יצור מכוניות. תוצרי תעשיית הרכב הסינית כלל לא משווקים במרבית שווקי המערב ובמידה שכן הם זוכים לאחוזי מכירות זניחים.
מדוע זה קורה? האם המכוניות הסיניות באמת כל כך רחוקות מהסטנדרטים של המערב? או האם מדובר במדיניות של ממשלות, בהן ממשלת ישראל, שהחליטו להערים קשיים רבים ככל הניתן על תחילת השיווק של מכוניות מסין?
התשובה לכך לא פשוטה: מצד אחד אין ספק שלפחות עד לאחרונה, היו פערים גדולים בין איכות מרבית התוצרים הסיניים לרמת התכנון וההקפדה הנהוגות בתעשיית הרכב בעשור האחרון, במיוחד בנושאי בטיחות וזיהום אוויר, תחומים בהם מרבית התוצרת הסינית לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים שנקבעו ולהשיג תוצאות מספקות את הדעת במבחני ריסוק או עמידה בתקני זיהום האוויר המחמירים הנהוגים בעולם המערבי.
מצד שני, אין ספק שלאחר שמדינות המערב נישלו עצמן ממפעלי היצור בתחומים כה רבים, הן ניסו להגן ככל הניתן על תעשיית הרכב המהווה מקור פרנסה לקבוצות אוכלוסיה גדולות וחלק משמעותי מהתוצר הלאומי.
בישראל, בה אין תעשיית רכב מקומית שצריך להגן עליה ומחירי המכוניות הם מהגבוהים בעולם, כבר בראשית שנות האלפיים היו שגילו עניין וחשקו בשיווק התוצרת המתגלגלת מסין, תוצרת שיכלה לאפשר לרבים שידם אינה משגת להגשים חלום ולקרוע ניילונים מהמושבים של מכונית חדשה.
אבל למרות שטייקונים גדולים ומנוסים מעולם הרכב המקומי ניסו במשך שנים לשבור את החומות שמנעו את היבוא מסין רק בשבוע שעבר נפרק מאוניית צים בנמל אילת משלוח ראשון, ולא גדול במיוחד, של מכוניות עם תווית "מייד אין צ'יינה".
הן כבר כאן
עכשיו זו עובדה מוגמרת, המכונית הסינית הראשונה בדרך לאולמות התצוגה בארץ ומכאן המבול הוא רק עניין של זמן.
האם אנו צריכים לצאת במחולות לקראת הגעתן של שלל מכוניות במחירים מוזלים שימלאו או את השווקים או שכדאי שנשנן שאין מתנות חינם ונזכר במקרים עגומים מהעבר בהם מה שנראה כמציאה באולם התצוגה התגלה עד מהרה כמלכודת לפראיירים על הכביש?
ובכלל, האם ציבור הנהגים הישראלי שהתרגל לסטנדרטים הגבוהים של המכוניות בעשור האחרון מוכן לתת לתוצרת הסינית את הצ'אנס שהוא נתן בעשורים הקודמים לעולות מיפן ומקוריאה?
בשנים האחרונות הסינים שמים יותר דגש על בטיחות. בסרטון מכונית סינית מתחילת העשור במפגש כואב במיוחד עם קיר.
היצרניים הסיניים, כחלק מהבנה שמחיר אטרקטיבי בלבד לא יוכל לתת להם דריסת רגל משמעותית מחוץ לסין, בתחילה חיכו והעתיקו בלי בושה ובהמשך שיתפו פעולה או רכשו חברות, ידע, טכנולוגיה ומותגים מערביים.
לפני כשלוש שנים קונצרן SAIC רכש את רובר הבריטית ומשווק מכוניות תחת מותג MG המיתולוגי. בתחילת השנה קונצרן ג'ילי קנה את וולוו השבדית.
הסנונית הראשונה, MG550, מכונית בסגמנט המשפחתיות הגדולות (בארץ "מנהלים", כמו המאזדה 6), מוצעת ב145,000 שקלים. מחיר זול בכ-15,000 שקלים ממחירו של דגם דומה מתוצרת יפנית או קוריאנית.
אמנם, העולה מסין כוללת גם מנוע טורבו חזק למדי, גיר אוטומטי מתוצרת יפנית וכן אבזור ברמת פרימיום כמו מושבי עור, גימור דמוי עץ בלוח המחוונים, בקרת אקלים מפוצלת, חיישן גשם אוטומטי, חלון שמש ועוד, אבל המחיר, כך עושה רושם, לא מספיק אטרקטיבי כדי שמר ישראלי יעדיף את החתול (המקושט) בשק על פני המוכר והפופולרי.
עם התרחבות יבוא הדגמים מסין, יש להניח שנתח השוק המרכזי יהיה במגזר המשפחתיות הקומפקטיות. לא נראה שתמריץ בדמות מחיר נמוך בכ-10% יספק את קהל הרוכשים הפוטנציאלי.
בטווח הרחוק אין ספק שיצרניות רכב סיניות יגדילו את נפח חדירתן למערב ובמיוחד לשווקים על הגבול שבין מתפתחים למערביים כמו ישראל, אבל בשלב הראשון נשאלת השאלה – באיזה מחיר ומה בדיוק רמת הפשרה על איכות, אמינות ובטיחות.