אנחנו כנראה פראיירים עם חותמת. ציבור הנהגים ובעלי המכוניות התרגל כבר שעליו לשלם והרבה בעבור הזכות להחזיק ולהשתמש ברכב במדינת ישראל ונראה שכבר מזמן כולנו הגענו להשלמה עם העובדה שהפכנו לפרה החולבת שיכולה להפיק עוד ועוד הכנסות לתקציב המדינה: רוצים רכב חדש – אין בעיה, רק תכינו הרבה כסף. יותר ממחצית מהסכום שתשלמו על משפחתית ממוצעת בישראל יגיע לקופת המדינה. רוצים לתדלק את המכונית שלכם? על כל ליטר המדינה תגזור קופון של כ-4 שקלים. ובל נשכח גם את אגרת הרישוי, המיסוי הגבוה על חלקי חילוף, אגרת רדיו, הכבישים שיתמלאו בקרוב במצלמות מהירות שימלאו את אוצר המדינה ועוד. ולא שיש באמת הרבה אופציות אחרות למר ישראלי הממוצע במרוץ המטורף של החיים בישראל כשהתחבורה הציבורית מספקת פתרון מוגבל ובעייתי ביותר אין הרבה ברירות ואלטרנטיבות לשימוש ברכב הפרטי על מנת להגיע לעבודה בבוקר.
הכנסות המדינה ממיסוי על רכב מדי שנה מסתכמות בעשרות מיליארדי שקלים ומהוות יותר מעשרה אחוזים מסך כל הכנסות המדינה.
ומה ציבור הנהגים מקבל בתמורה? לא יותר מדי: תשתית שהורגת אותנו שאולי הייתה מתאימה למצב לפני עשרים שנה, פקקים אין סופיים מדי בוקר וערב ותחבורה ציבורית מוגבלת ביותר שלא באמת יכולה לשמש כתחליף.
אם זה לא מספיק אז בשנים האחרונות המדינה החליטה שאפשר גם לצמצם את המעט שהיא משקיעה בתשתיות ולהפריט את הכבישים של מדינת ישראל. נכון, גם בעולם יש כבישי אגרה אך אין מה להשוות את תשתית ורמת הכבישים החופשיים למצב העגום בישראל. אם את התשלום בכביש חוצה ישראל יכולנו עוד איכשהו לבלוע בלי להקיא, הודות לגודל הפרויקט העצום ולתעריפי הנסיעה המתקבלים על הדעת הנהוגים בו, הרי החודש הושקו שני פרויקטים שמצבעים על אובדן פרופורציות מוחלט: פרויקט מנהרות הכרמל שאמור לשחרר את הפקק הקבוע בחיפה,
אז מה אפשר לעשות? לטקבק? להצטרף לתנועת מחאה בפייסבוק? לחתום על עצומה? או שאולי הגיע הזמן שמשהו סוף סוף יזיז אותנו מהאדישות שלנו ונצא למחאה אמיתית שתבהיר למקבלי ההחלטות שזהו, נגמר לנו, אי אפשר לחלוב אותנו יותר.
