"מר אגסי יודע להתבטא יפה - אבל הרעיון שלו לא רציני"

לא קל להיות יצרן רכב בשלהי 2009. העולם כולו נגדך, הוכרזת כאויב הציבור מספר אחת, כולם משוכנעים כי במו ידיך אתה מנקב את האוזון, ממיס את הקרחונים, חונק את הערים, מפיץ מצוקות נשימתיות, מנקר עיניים, בזבזן של משאבים, גרגרן של תענוגות. ובין לבין אתה גם הורג קשישים, רומס טף וגודש בתי חולים שיקומיים בקורבנותיך הנכים.

די היה בעלייה מזערית של הטמפרטורה הממוצעת - וכבר דנו אותך כולם למיתה משונה: במיסוי, בחקיקה, ברגולציה, בהכפשה. מעלת צלזיוס אחת קטנה, כמה תמונות נוגות של דוב לבן על קרחון בודד, וכבר נשכחו לך כל מאה שנות חירות התנועה וחדוות הנהיגה, השירות הנאמן וכיווץ המרחקים שהשפעת על העולם בכל שנות עמלך. מעתה - אתה הצורר.

קשה מאוד לסנגר עליך. המבקשים לרמז בקול רפה כי כלל לא בטוח שיד האדם הייתה בהעלאת הטמפרטורה כמעט מוצאים להורג יחד איתך. אפילו השמעת העובדה החדה והמוכחת, שאת עיקר גזי החממה פולטים תחנות כוח פחמיות, אוקיינוסים וציי התובלה האווירית והיבשתית - ולא המכוניות הפרטיות - נתקלת בפרצופים מכורכמים מכעס. והמבקשים להזכיר כי אתה, במאמציך הטכנולוגיים - אפילו אם עילתם האמיתית הייתה רק העצמת רווחיך - מנעת הרבה יותר תאונות דרכים מכל משטרות העולם, וצמצמת את נזקיהן הרבה יותר מרוב ממשלות העולם, זוכים רק לנחרה מבטלת של בוז.

אין כוונת הדברים לטעון כי הכול כשר בממלכת הרכב. לא הכול כשר. אך גם לא הכול מסריח. יש בהחלט מקום לא מבוטל לשיפור, לטיהור, לייעול ולשכלול. אך הטיהורים והשיפורים הללו, אפילו יתגשמו כולם, לא יעלו ולא יורידו את מצבו של העולם, אלא כמלוא הנימה הדקיקה.

אך, כרגיל, ההיגיון והידע הם חסרי אונים מול היחצנות והפופוליזם, התקינות הפוליטית והסחטנות הרגשית. ולכן אין זה מפליא כלל שכמעט כל יצרני הרכב בתבל ממש יוצאים מעורם כדי לשכנע את כל רואיהם שהם עושים לילותיהם כימים במאמצים לפתח חלופות ירקרקות למוצריהם הממאירים.

הרבה הצעות כיצד להתמודד עם האתגר הזה מעופפות בחלל העולם; הצעות רציניות והצעות רציניות פחות. מנועי מימן נוזלי, תאי דלק מימניים, ביו-דיזל צח כשלג, מכוניות חשמליות, מכוניות חשמליות למחצה, ולצד כל אלה - גם מאמצים בלתי נלאים לשפר ולייעל ולטהר עוד ועוד ועוד את מנועי הבעירה הפנימית הקשישים והנאמנים.

אוטו מימן

כל ההרהורים העמוקים הללו חלפו בראשי בעודי שקוע בוויכוח נוקב עם צג הטעינה של מרצדס קלאסS- היברידית. זו המכונית שהופקדה בידיי לנהוג בה אל אתר ניסוי והדגמה של חברת דיימלר, כדי לפגוש ואף לגעת בפלאים שאנשי המו"פ של מרצדס מכינים לקראת העתיד. Tech Day, נקראים האירועים המרתקים הללו. הם מתרחשים לפחות פעם בשנה, ומוקדשים בכל פעם לנושא טכנולוגי אחר. והפעם - הירוק-הירוק הזה. "בדרך לניידות נקייה ממזהמים" הייתה הכותרת, ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר אלגנטי.

גם לפני אי-אילו שנים נכחתי ביום עיון של מרצדס באותו נושא עצמו. הוא נערך באיסלנד הצחה והמדהימה שלפני-המפולת-הכלכלית. אל אתר הכינוס הגעתי באוטובוס שהונע בתא דלק. המימן להפעלת תא הדלק הופק באנרגיה גיאו-טרמית. ממש התגשמות החזון האקולוגי של אחרית הימים.

האסטרטגיה המרצדסית הייתה אז חדה וברורה: שיפור מנועי הבעירה הפנימית, אחר כך שלב הכרחי של מכוניות היברידיות מתקדמות, ובשלב השלישי - מכוניות חשמליות נטולות פליטה.

חלפו שנים, ומרצדס - חברה רצינית - נעשתה הרבה יותר מפוכחת. העולם, כך התברר, אינו אי וולקני עתיר גייזרים, והחזון האופטימי החד והברור הפך לפחות חד, לפחות ברור, וגם לפחות אופטימי. הוא נעשה ריאלי.

ההערכה המעודכנת, הריאליסטית, גורסת כי לשאלת המינוע העתידי אין תשובה אחת. אף לא אחד מן הרעיונות המתרוצצים בעולם יפתור את הבעיה. הם מן-הסתם ישפרו פלח פה ואולי גם פלח שם, אבל תשובה אחת - אין.

אך על אף ההערכות המעודכנות הללו, ואולי גם בגללן, ממשיכים עיקר מאמצי הפיתוח והמחקר לסוב סביב שלושה שלבים: שיפור המנועים, ייעול ההיברידיות ושכלול החשמול (דהיינו - פיתוח סוללות יעילות, זולות ובטוחות).

כאמור, ה-S ההיברידית הייתה הראשונה שבה נהגתי. מנוע חשמלי צנוע למדי מסייע לה להיות חסכונית ונקייה במידה שעד לא מזמן נחשבה למדע בדיוני. מכונית סופר-מיני אולי לא הייתה מתגאה בנתוני פליטה ותצרוכת שכאלה, אך בפלח מכוניות הפאר עתירות הכוח - אלה מספרים מאוד מרשימים.

כדי להאדיר עוד יותר את חוויית התקינות הפוליטיות ב-S, הותקן בה גם צג טעינה נאה ובהיר. זה מודיע לנהג באורח שוטף אם הוא צורך חשמל, או מייצר אותו. ולהלן הדילמה שגררה את הצג הזה ואותי לוויכוח לוהט: כידוע לכול, האצה פרועה וסל"ד גבוה מייצרים הרבה חשמל. וכידוע כמעט לכול, גם בלימה פרועה יוצרת חשמל. כלומר, נהיגה של מניאק - האצה, בלימה, האצה, בלימה - היא הנהיגה היצרנית ביותר מבחינת הסוללה. מאידך גיסא, נהיגה שכזאת גם מרוקנת את מכל הדלק במשנה מרץ. נשאלת אפוא השאלה מה עדיף - לייצר יותר חשמל, שישמש אותי לנסיעה נטולת זיהום לחלוטין בעתיד, או לצרוך פחות דלק, ולפלוט קצת פחות מזהמים עכשיו? ובמילים אחרות: כיצד איטיב להציל את דובי הקוטב - בנהיגה של מניאק, או בנהיגה של נחנח?

מוחי המסויד התקשה להתמודד עם סבך החישובים הנדרשים לפתרון החידה, ולכן החלטתי כי משימתי תהיה להשיב את המכונית לבעליה כאשר מצבריה טעונים עד תום. הקורא הנבון בוודאי יכול לפענח באיזו נהיגה כרוך ביצוע המשימה הזאת.

המכונית השנייה שהופקדה בידיי הייתה סקופ עיתונאי של ממש: מרצדס B-Class שעל פניה נראית כמעט רגילה לחלוטין, אך בקרביה פועם מנוע חשמלי השואב את כוחו מתא דלק מימני. מעטים האנשים שזכו לנהוג בברייה הזאת. רק בתערוכת הרכב הקרובה בפרנקפורט תוצג ה-F-Cell (זה שמה הרשמי) ברבים.

זו ללא ספק מכונית מרשימה. ראשית, יש לה בגאז' רגיל וגדול! לא עניין של מה בכך, במכונית שחייבת לשנע מכלי מימן כדי להאכיל את מנועה. שנית, אין לה תיבת הילוכים במובן המקובל של המילה. יחס ההעברה הוא אחד ויחיד, בזכות אותו מסתורין פיזיקלי הגורם למנועי חשמל לספק את מיטבם כבר מהסל"ד הראשון ועד לקצה סולם הסל"ד. וכך, מתוך דממה מוחלטת ובקול זמזום ענוג, מזנקת המכונית הזאת ביעילות לינארית של מכונית ספורט, מ-0 ועד למהירות המרבית. העתיד, לכאורה, ממש כבר כאן. רק המימן עדיין לא (לפחות לא באורח זמין ונקי).

אחר כך ביליתי עם סמארט חשמלית. מאה כמותה כבר מתרוצצות בלונדון, במסגרת ניסוי רחב ידיים, ומאה נוספות עומדות לנחות ברומא, במילאנו, בפיזה, בברלין, וגם ב...אוסטין, טקסס. דהרתי עם הגמדה המזמזמת לאורך מסלול התנהגות-כביש קצרצר, וכמעט שהתרשמתי, עד ששמתי לב לכך שלפניי נוסעת סמארט-בנזין רגילה, וקורעת לי את הצורה. פערי ההספק אולי מוסיפים טוהר לאוויר, אך מחבלים קמעה בזריזותו של החגב המתוק הזה.

הכי כיף

היו גם ג'יפ ML היברידי מרשים עד בלי די, ובו תיבת הילוכים מרתקת - פרי שיתוף פעולה בין מרצדס, ב.מ.וו(!) וג'נרל מוטורס - הראויה למאמר נפרד, וספרינטר היברידי נבון, ודגם קונספט של מכונית ספורט חשמלית. אך לדידי, המרשימות ביותר היו דווקא המכוניות שצוידו במנועי דיזל שבהם הותקנה טכנולוגיית בלו-טק (Blutech). זו מערכת טיהור המשתמשת בחומר המכונה אוריאה (ובעברית - פיפי, או לפחות אחד ממרכיביו המרכזיים), כדי לטהר עד תום את אגזוזיהם של מנועי דיזל משארית הפליטה שעוד קיננה בהם.

ובזכות הבלו-טק זכיתי גם להגשים חלום ילדות: לנהוג ביונימוג, אותו גמל ממונע שכל אחד מצמיגיו גבוה מקומת אדם. יכולותיו בשטח אינן נופלות מהיכולות של טנק. הפרופורציות הבלתי אפשריות שלו - ארגז קטן ותא נהג פחוס חוטם, מעל ארבע רגלי הג'ירף - עושות אותו לרב חן כצעצוע. ואני תמיד רציתי לנהוג בו: לחצות הרים, לכתוש סלעים, לחצות נהרות שוצפים... הוא הרי מסוגל לכול. ודווקא איתו נקלעתי למסלול פילונים מפותל וממזרי. התחושה הייתה של השתתפות במירוץ מגדלי מים.

אך הבשורה בסוף המסלול הייתה משעשעת עוד יותר: בזכות מנוע הבלו-טק פלט היונימוג הזה אוויר נקי יותר (מבחינת חלקיקים ותחמוצות חנקן) מאשר האוויר שהוא שאף... ממש כך. בדוק במעבדה. ולהלן ההסבר: האוויר באתר ההדגמה היה רווי בפליטותיהן של מכוניות. היונימוג נשם את אוויר האגזוזים הזה, שיגר אותו אל מערכת הבלו-טק, שטיהרה אותו מכל סיגיו, ושבה ופלטה אותו לחלל העולם - נקי משהיה. האין זה מקסים?

ולדידי, זוהי הבשורה החשובה ביותר של אותו יום עיון: האנשים שהגו את הסיסמה "בנזין יעיל כמו דיזל, דיזל נקי כמו בנזין" עומדים על סף הגשמתה. ואולי כבר הגשימוה. מאות אלפי משאיות ואוטובוסים של מרצדס כבר מתרוצצים ברחבי העולם עם מנועי דיזל בלו-טק, מוכיחים בכל נפיחה של אגזוזם עד כמה יעילה וירוקה המערכת הזאת.

לקראת סוף יום העיון לא התאפקתי, ושאלתי לדעתם של מארחיי לגבי בטר פלייס ושי אגסי. שהרי בעוד הם טורחים וטורחים, אצלנו כבר קם הנביא אשר בכיסו הפתרון. ד"ר אלכסנדר מרקובסקי, מצוות המו"פ והעתידנות של מרצדס (כן, כן, יש צוות שכזה, הלוא כבר אמרנו שזו חברה רצינית) הסתכל עליי בסלחנות מנומסת והפטיר: "פגשנו את מר אגסי. הוא בהחלט אדם שיודע להתבטא יפה. אבל הרעיון שלו לא באמת רציני". ובחיוך נבוך הוא גם הוסיף: "מכונית, אתה יודע, איננה פנס כיס. לא כל-כך פשוט להחליף לה סוללות".

נראה, אפוא, שאין פתרונות קסם. ובינתיים, כך מנבאים מומחי מרצדס, הולך העולם המוטורי לקראת מארג של פתרונות חלקיים: מכוניות חשמליות - לטווחים קצרים בלבד. היברידיות בדרגות שונות - לטווחים בינוניים, ומנועי בעירה פנימית נקיים במיוחד, בשילוב עם חשמול-מה - לתובלה ולטווחים ארוכים. ולמרכזים האורבניים הגדולים, כך נאלצו להסכים גם במרצדס, אין עוד תקומה אלא במערכות תחבורה ציבורית חשמלית. על חירות התנועה האינדיבידואלית במרחבים הללו לא יהיה מנוס מלוותר.

אפשר כבר, אפוא, לבשר לקנאי הירוק למיניהם את הבשורה הצורבת: למגינת לבם, מנוע הבעירה הפנימי אינו עומד להיעלם. הוא יהיה עמנו עוד כמה וכמה דורות, שורף להנאתו, ולהנאתנו, שאריות נוזליות של דינוזאורים ושל יערות-עד פרהיסטוריים.