הסטנדאפיסט עידן מור (43), הידוע גם כפעיל המחאות הפרוע גדי וילצ'רסקי, לבוש עכשיו בחליפה ויושב על כיסא מנהלים במשרד קטן. למרות הכיסא, הוא איננו מנהל. "אני מתמחה במשרד עורכי דין קטן, פרטי. זה זמני, עד סוף מאי, ואז בחינות לשכה וזהו. אני בהחלט מתכנן להיות עורך דין, אבל לא במשרד. אשתמש בכלי הזה כדי לייצג אנשים שאני רוצה לייצג או להוביל מאבקים בכובע הזה, ולא בתור עבודה או כמקור פרנסה עיקרי. זה כלי חשוב במדינה שלנו".
מה פתאום נהיית עורך דין עכשיו?
"לא ממש עכשיו. התחלתי ללמוד לפני הקומדיה, ואז כשהקומדיה נכנסה שקלתי להפסיק, אבל התואר היה כל כך קל, שחשבתי שאין סיבה להפסיק. לא צריך להיות מבריקים כדי ללמוד משפטים, צריך לדעת איך עוברים בחינה. הלכתי למרצים וסיפרתי להם שאני מתכנן להגיע רק בתקופות המבחנים, והם עפו על זה. הם אמרו לי, 'אל תגיע, יש לך את הגב שלנו, לך תכבוש את העולם'. זה הדהים אותי, כי הפקולטה למשפטים נתפסת כדבר כל כך אפור. אולי זה מה שהדליק אותם, פתאום חיים באפור הזה".
"לפני שנה וחצי היה נראה כאילו איזה עורך דין, לא חשוב השם, שלח המון תביעות לשון הרע על תגובות של גולשים נגד שוטרים בפייסבוק. אנשים היו פונים אליי ואני הייתי ממליץ להם על עורך דין, ואז אמרו לי, 'אבל אתה עורך דין, למה שלא תיקח את זה על עצמך?'. זה הדליק אותי. זה הרגיש לי מאוד נכון".
אנשים פנו לגדי או לעידן?
"זה לא באמת משנה. הגבול הזה ביני לבין הדמות נפל כבר לפני כמה שנים. פתחתי את ארון הדמות, כתבתי ספר, מי שעוקב אחריי יודע".
אז למי שלא עקב, הנה תקציר איך ברא עידן מור את גדי וילצ'רסקי: לפני קצת יותר מעשר שנים היה מור סטנדאפיסט שזכה להצלחה לא רעה. הוא היה שורף את הבמה ואפילו הופיע פה ושם בטלוויזיה, אבל משהו לא ישב לו טוב. "הרגשתי שאני נותן לקהל את מה שהוא מבקש, שאני חייב כל הזמן להיות נחמד, וזה העיק עליי מאוד. זה גמר אותי נפשית".
ואז, במסיבת טבע בגואה שבהודו, מור היה תחת השפעת אסיד וראה לראשונה את הגבר שהוא יכול היה להיות. "זו הייתה הפעם הראשונה שלא פחדתי. עשר השעות האלו תחת אסיד הבהירו לי את הפער בין מי שאני באמת לבין מה שאני מציג לעולם, והבנתי שזה משהו שאני לא מוותר עליו. אני הולך לתת לזה צבע, צורה, שם ולבוש, ואני הולך לתת לאיש הזה שהייתי בעשר השעות האלה את המושכות".
הוא אפיין את הדמות, נתן לה שם ומראה מזוהה שכולל רעמת שיער, משקפיים עגולים, מכנסיים אדומים וחולצת "חיפה לחיפאים", ועלה על הבמה. "על ההופעה הראשונה בתור גדי קלטתי שזה מהותי שאני עם משקפי שמש כהים, כי הקהל קולט שאני לא רואה אותו, וברגע שאני לא רואה אותו, הוא לא המוביל של ההופעה. עם גדי, גם כשהתרסקתי על הבמה – התחושה הייתה יותר מקצועית. לפני גדי, כשלא הצלחתי, הייתי אומר שאני צריך לשנות חומרים, לעבוד קשה יותר. עם גדי זה הרגיש כמו כדורגלן שמחטיא פנדל, זה קורה. היה לי ביטחון בחומרים שלי".
בהרצאה שלך אתה מגדיר את עצמך סלף-ג'נדר, אדם שיש בתוכו עוד אדם. זה יותר מרצון לשפר את הסטנדאפ שלך.
"ברור. הרגשתי שאני עצור, שאני יותר מדי ילד טוב, אבל עם גדי יכולתי לא להיות ככה. לא הגבלתי את זה רק לבמה, הייתי מסתובב בתור גדי לא רק במחאות או בהופעות, אלא גם סתם ככה. התפוצצות הרשתות החברתיות עזרה לו לגדול".
רציתי שיידעו ולא יידעו
וילצ'רסקי הלך והפך לאושיה, ועד היום יש מי שלא מבין את חלוקת התפקידים בינו ובין מור. אבא שלי, למשל, היה המום כשאמרתי לו שאני הולך לראיין את עידן מור, האיש מאחורי גדי וילצ'רסקי. "מה זאת אומרת?", הוא אמר בפרצוף מבולבל, "אני מכיר את וילצ'רסקי. הוא היה איתי בהפגנות. דיברנו".
"יש אנשים שיגידו לך, 'הייתי עם הבן אדם, עם גדי, ארבעה ימים בכינרת'", מור נדרש לתופעה. "נתתי לבן אדם הזה, שהוא בעצם אני-בלי-ברקסים, האני האמיתי, לצאת החוצה, והוא הפך להיות מאוד נוכח בחיים שלי. הסיפור הזה של הכן-דמות-לא-דמות עזר לי בשנים האלו לשמור על איזון, על שפיות. האפשרות להגיע הביתה, להוריד את הדמות וללכת לבנק בלי שאף אחד יזהה אותי הצילה לי את החיים ועזרה לי לשמור על פרופורציות של מי אני ומה אני".
איך לבחור בפיצול אישיות מסייע לבריאות הנפש?
"טוב, אני לא חותם על זה שזה עזר לי לבריאות הנפש. זה היה אתגר גדול מאוד. תוך כדי תנועה הבנתי איזה מזל שזה קרה לי בגיל 31 ולא 21, וגם היו נקודות שחשבתי שדי, פה אני עוצר, לא מגזים ומחזיר את השליטה לעידן. אבל להיות בדמות אפשר לי הגשמה שקשה לי לתאר. הגשמה טוטלית. זה לאו דווקא אומר שההגשמה הזו מונעת שריטות, והיו שריטות".
רצית שיידעו שזה אתה?
"רציתי שיידעו ולא יידעו. למדתי שלקהל לא אכפת. מההתחלה החלטתי שאני לא אטען שגדי הוא אדם אחר, שהוא מנותק ממני. מסביבי כולם חשבו שהשתגעתי לגמרי. אני זוכר את ברלד שוכב חצי עירום על המיטה של השותף שלי, ארבעה מגשי פיצה עליו, מוצץ אצבע ואומר לי, 'בוא'נה, בן אדם, אתה שרוט אחושרמוטה'. ואני חושב לעצמי, 'אם ברלד אומר את זה, כנראה שעשיתי פה משהו טוב'".
היו פעמים שהיית מגיע הביתה ולא מוריד את הבגדים?
"לפעמים. אין לי שיער ולגדי יש רעמה, אז לפעמים הייתי הולך לישון עם הפאה. אתה לא יודע מה זה בשביל אדם בלי שיער ללכת לישון עם שיער, איזו תחושה שובבה זה נותן. הייתי נשכב במיטה, שם את השיער בפה, והיו באות לי מחשבות שלא באות לי ברגיל. אם לא הפאה, איך אני אשים שיער בפה?".
יצאתי לחפש קומדיה ומצאתי מחאה
גם אם לא ראיתם את וילצ'רסקי מופיע בתור סטנדאפיסט, כנראה שמעתם עליו כאקטיביסט. ההופעה הראשונה שלו בציבור הייתה במחאה החברתית ב-2011, שם הסתובב וצעק עם מגפון עד שאחד מערוצי הטלוויזיה טעה וראיין אותו בתור מנהיג המחאה. בהמשך לקח חלק פעיל מאוד במאבקים למען לגליזציה, נגד זיהום הסביבה, למען הלומי הקרב ועוד. ב-2019 אפילו רץ לכנסת במסגרת מפלגת זהות; אומנם הוא הגיע רק למקום ה-18 במפלגה, שלא עברה את אחוז החסימה, ובכל זאת, דמות פיקטיבית רצה לכנסת.
"מהרגע שגדי נוצר הבטחתי לעצמי שאני משחרר לגמרי, שאני נותן לדברים לקרות בשילוב עם האינטואיציה שלי", נזכר מור. "נכון שהמקור היה להציל את עצמי מהקומדיה שלי, אבל יצאתי לחפש קומדיה ומצאתי מחאה. דברים קורים, ואתה יכול לחבק אותם או לברוח. אני חיבקתי, ועכשיו אנשים צריכים את הכוח שלי כדי שאעזור להם. אני משמש קול למשהו שאני חלק ממנו. אני חלק מהציבור".
נשמע כמו שליחות אמיתית.
"כשאנשים אומרים לי תודה, אני אומר, 'מה תודה? המאבק שלכם הוא המאבק שלי'. גם הלגליזציה, גם זיהום האוויר, גם הלומי הקרב. אלו מאבקים שנוגעים בי אישית, שבוערים בי".
לאדם יש כוח מוגבל. המאבקים החברתיים בוודאי באים על חשבון ההופעות כקומיקאי.
"זה נכון, וזה היה מאכזב מאוד לגלות שהכוחות שלי מוגבלים. קיוויתי שאוכל לעשות גם וגם, אבל משהו חייב לבוא על חשבון משהו. אני הולך עם הלב, ומקווה שכשאגיע לקצה אסתכל אחורה בחיוך ובסיפוק".
מור מתמחה כעורך דין פלילי, "אבל מאמין שיהיה אצלי דגש על אנשים שצריכים סיוע בתחום הקנאביס". לאחרונה ביקר את עמוס דב סילבר, מייסד טלגראס, שעצור בישראל כבר ארבע שנים – וגם פרסם טור דעה נגד חוסר הצדק שבמעצר הזה. "הלכתי לבקר אותו כי חרדתי לשלומו", הוא אומר, "אבל חשוב לי לומר שהמאבק שלי הוא תמיד על חירויות אנושיות, לאו דווקא על קנאביס".
אתה נאבק עכשיו על איכות הסביבה. זה מאבק בקפיטליזם, בטייקונים.
"זה גם מאבק על חירויות. זו לא זכות של בן אדם לנשום אוויר נקי? לא אכפת לי מה יעשו לטייקונים או הון–שלטון או כל דבר כזה. רק שייתנו לנשום אוויר נקי".
איך יש לך כוח לזה? בתור גדי זה הגיוני, כי יש מעטפת של צחוקים. אבל מאבק רציני כולל הרבה בירוקרטיה מתישה. איך אתה לא משתגע?
"לא זוכר שאמרתי שאני לא משתגע. אני מתוסכל מאוד. ההומור עדיין עוזר לי להציף את האבסורד".
אתה אופטימי?
"אני לא מסתכל על זה ככה. בעיניי עצם המאבק הוא הצלחה. כמובן שמעניין אותי אם המציאות תשתפר, אבל קודם כל היציאה נגד העוולה. הכמיהה שלי היא שיותר אנשים ייצאו לרחוב ויזעקו את מה שמפריע להם. לא יכול להיות שיש מפעל שהורג אנשים, ולהפגנה מגיעים 200 איש. זה לא יכול להיות. אני יודע שזה נורא קשה לדרוש מאנשים להיות גיבורים, אבל זו משאלת הלב שלי".
בן אדם בן 40 מסתובב מחופש
מור יליד חיפה, והיום חי בתל אביב. ב-2016 נולד לו ילד בהורות משותפת, שעליה הוא לא מעוניין להרחיב. לפני כשנתיים הוציא לאור את "הספר של גדי", המספר על החיים לצדו. "כדרכו של גדי, הספר משוּוק רק ישירות לצרכן בלי מתווכים ולא נמצא בחנויות, אז אני ממש הולך לאנשים הביתה בתור גדי ומביא להם את הספר. זה מביא המון צחוקים".
לפני שנה, פחות או יותר, החליט מור שהוא מפסיק עם גדי. הוא העלה הופעה אחרונה, וסטנדאפיסטים כמו לאה לב, רועי צברי ואחרים התארחו והספידו את המנוח. "זה היה תהליך", מור מספר, "אני חושב שהוא התחיל כשהבן שלי נולד. הייתי עולה להופיע כגדי, מספר על דלקות וסאטלות, ואז אומר שיש לי בן. הקהל היה המום. התחלתי לחשוב, 'אם יש לי בן, למה שלא אדבר עליו בעצמי?'. הסטנדאפ שלי היום הרבה יותר אישי".
באיזה אופן?
"הרבה מהמופע עוסק בחוויות שעברתי בעשר השנים כגדי. אני מרגיש רצון עז לספר לאנשים מה זה להיות גדי, מה זה להיות מישהו אחר. אני שואל את הקהל, 'חשבתם פעם מה אני עובר? כשאתם באים אליי במסיבות כשאתם כולכם דלוקים, חשבתם כמה אני דלוק? בן אדם בן 40, מסתובב מחופש?'. אני מדבר על כל מה שקורה לי בחיים. זו העבודה שלי היום, לגלות אותי".
נשמע שיצרת את גדי כדי למצוא אמת בסטנדאפ, כי הרגשת שאתה לא מספיק פתוח, ושחררת אותו כדי למצוא אמת שוב.
"נכון", הוא אומר ומחייך.
אתה אוהב להיות אבא?
"מאוד-מאוד. בדיוק כמו שהמחאות לקחו לי זמן מהקומדיה, ככה החלטתי להיות אבא פעיל ומעורב – היה לי ברור שאצטרך לוותר על כמה דברים בשביל זה, ואני מאוד שמח על הבחירה".
לפני כשש שנים, ממש סמוך ללידה, התבשר מור שיש לו גידול בראש. בדיקות גילו שלא מדובר בגידול סרטני, ובכל זאת, הוא סובל עד היום מכאבי ראש חזקים.
הוא עדיין שם?
"כן, הוא לא נעלם, אבל התחלתי לחיות איתו בשלום, להקשיב לו, לרקוד איתו ולהתמסר לו לפעמים, והחיים נהיו יותר קלים".
אתה מדבר עכשיו על הגידול בראש, או על גדי?
"אולי זה הוא", הוא צוחק.
עמוד הפייסבוק של גדי עדיין פעיל.
"נכון, כי יש פה משהו שעבדתי עליו במשך הרבה שנים. האג'נדה החברתית, הצורך שלי לדבר לעוקבים, כל זה עדיין קיים. בהשואה לקומיקס, אני כמו סופר-גיבור שלא צריך יותר את החליפה. ועדיין, אני עושה עכשיו מאבק נגד זיהום האויר בחיפה, ואני אחזיר את גדי לזה. אם סרטון של גדי יביא יותר צופים וככה אני אמשוך אנשים למאבק בבזן, אז אני אעשה את זה".
אנשים מתגעגעים אל גדי?
"כן. קורה שמזמינים אותי, את עידן, להופיע בפני איזה ועד עובדים, והסוכן שלי אומר להם שידעו שאני לא גדי יותר, והם ממש מבקשים שבכל זאת אשים קצת את התלבושת, שאעשה גדי".
אתה אומר בהרצאה שלך: "לא נצליח לשנות כלום אם לא נהיה אנחנו. אם אנחנו נהיה אנחנו, יכול להיות שהעולם הפסיכי הזה יהיה העולם שהוא יכול להיות".
"נכון. כרגע העולם מלא באנשים שמתחבאים, מסונתזים, משרתים את המערכת, מפחדים להיות הם עצמם. יש המון מוזיקאים מתוסכלים שנהיו רואי חשבון. לא בקטע של הצלחה אומנותית – להצליח זה לא להרוויח כסף, זה לממש את מי שאתה. אם אתה גיטריסט ואתה לא יכול לחיות מזה, תמצא דרך אחרת להמשיך להיות גיטריסט, כי לא לעשות את מה שממלא אותך באושר, מבחינתי, משול למוות. זה ההבדל בין חיים להתקיימות".
אתה עצמך תמשיך כלוחם צדק או כסטנדאפיסט?
"לא יודע. בוא נראה מחר".