בשנת 1980 התברר לי כי עישון קנאביס מקל על כאבי הגב הכרוניים שלי, הנובעים מסקוליוזיס וקיפוזיס מולדים. מאז, עישון קנאביס (חשיש ומריחואנה) הפך לחלק בלתי נפרד מחיי, האלטרנטיבה למשככי כאבים ולניתוחי גב. היום, במבט לאחור, אין לי ספק שהקנאביס הציל את חיי. ממש כך. לולא הקנאביס, הייתי מן הסתם נאלץ לצרוך משככי כאבים.

לו הייתי נוטל משככי כאבים מגיל 21 ועד היום (סה"כ 41 שנים), ללא ספק הייתי מתמכר לכדורים ויתכן כי עקב ההתמכרות, הייתי סובל מתופעת הלוואי הנקראת "מוות פתאומי" (ראו מייקל ג'קסון, פרינס, טום פטי, מלכי כרמונה ועוד). לאור הנתונים והסטטיסטיקות, קשה לי להאמין שאני, או כל אדם אחר, היה שורד 41 שנים של צריכת משככי כאבים אינטנסיבית. 

אולם מאחר והחברה בה אנו חיים, שתמיד בטוחה ומשוכנעת בצדקתה המוחלטת, ראתה בקנאביס את מקור כל הבעיות והרוע שבעולם - דהיינו משהו שיש להילחם בו עד חורמה, כולל הקצאת משאבים בלתי מוגבלים, הקצאת כוחות משטרה מיוחדים, מעקבים, השתלת סוכנים סמויים ועוד, נאלצתי ללמוד כיצד להסתיר את צריכת הקנאביס שלי ולסגל לעצמי כל מיני "התנהגויות של מחתרת" שיאפשרו לי להמשיך לצרוך את התרופה מבלי שזה יוביל לשלילת חירותי ולתיקים פליליים. עד היום, תודה לאל, למעט תקלות קטנות פה ושם, הצלחתי להגיע אל החוף בבטחה.

מה זה אומר, לסגל "התנהגויות של מחתרת"? 

עד לפני שנים לא רבות, כצרכן קנאביס קבוע תמיד היית צריך לבדוק שלא עוקבים אחריך. עלינו לזכור כי באותן השנים המשטרה השקיעה משאבים רבים בלכידת צרכני הקנאביס הפרטיים, כפי שסיפר צבי שיסל ז"ל בפודקאסט שערכתי איתו לפני כחצי שנה. אנחנו הצרכנים השקענו מאמצים לא פחותים, אם כי בתחום הקריאטיבי בלבד, על-מנת לחמוק מכל מפגש אפשרי עם כחולי המדים.

עד לפני מספר שנים, נאלצתי לנקוט בכללי זהירות רבים כדי להקטין את סיכויי להיעצר

כששוחחת בטלפון, הייתי צריך לקחת בחשבון שאני מוקלט. לא דיברתי על קניית קנאביס בטלפון, אלא רק בכינויים ובמילות קוד בלבד. נזהרתי מכל אדם ששואל אותי אם אני יכול לעזור לו לקנות קנאביס, מבחינתי הוא עלול להיות שוטר סמוי. קניתי קנאביס מחוסר ברירה, אבל בשום פנים ואופן לא תיווכתי בעיסקאות עם זרים! עם הזמן למדתי לפתח חושים פנימיים ולקנות רק מאנשים אמינים, ישרים והגונים.

הגב כואב ובא לי להדליק ג'וינט? למדתי לעצור ולסרוק את הסביבה! האם הזוג שיושב מכונית האסקורט הלבנה החונה בצד השני של הכביש באורות כבויים הינו זוג תמים, או שוטרים סמויים במעקב? האם יש אנשים בסביבתי הקרובה העשויים להריח את ניחוח החשיש או המריחואנה? סביר להניח שאם כן, הם יתקרבו אלי בחיוך ממתיק סוד וישאלו אם אפשר לקבל שאכטה, אבל מצד שני - הם עלולים להיות שוטרים שיציגו תג, יאזקו את ידיי ויובילו אותי אחר כבוד לתחנת המשטרה הקרובה, שזו לא בדיוק הדרך המומלצת לבילוי של מספר שעות. לכן, נקטתי תמיד במשנה זהירות, ואף פעם לא הרשיתי לעצמי להיות שאנן. אם נתקלתי בדמויות חשודות - כיביתי את הג'וינט מיד!

כלל אחרון, שלא בדיוק הקפדתי עליו: אם אתה צורך חשיש או מריחואנה, שמור על פרופיל נמוך בתקשורת. בשנת 2009 קיבלתי לראשונה את הרישיון הרפואי לשימוש בקנאביס. "כך בוודאי הרגיש הדור שמעלי כאשר הבריטים עזבו ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל", ניסיתי לתאר את תחושת השמחה, השחרור וההקלה שחשתי עם קבלת הרישיון. לא עוד לקנות בשוק השחור, לא עוד לחשוש מהמשטרה - יש לי אישור!

 אולם מסתבר כי האישור הזה משול ל"שחרור בתנאים מגבילים":

הוא איננו שחרור מוחלט ואמיתי שכן עדיין אסור לי לגדל את הקנאביס הרפואי שלי בעצמי (ואנחנו נמצאים בשנת 2021, עם שר בריאות ממפלגת מר"צ, שתומכת בלגליזציה!) עד היום אני צריך לחדש את הרישיון הרפואי שלי אחת לשנה, עד היום אני נאלץ לשלם אלפי שקלים עבור תפרחת של צמח אותה אני קונה בבית המרקחת, עד היום לא מומלץ לנהוג כשיש קנאביס באוטו, עד היום צריך להיזהר כשמדליקים ג'וינט מחוץ לבית. עם זאת, תחושת הנצחון, קרי הלגליזציה, הולכת וגוברת. האם השנה סוף סוף זה יקרה?

שלומי סנדק הינו יועץ בכיר עץ הדעת המרכז לקנאביס רפואי